"חאן חילו"


החאן נמצא במרכז העיר העתיקה, לידו נמצאו השוק, "חמאם" (בית מרחץ), תחנת משמר, באר-מים, ובשלהי המאה היט' נוספו בסביבה מרפאה ובית-חולים. מסביב למרכז נמצאו בתי מלאכה שבהם עיבדו תוצרת חקלאית למוצרים מוגמרים, נמצאו כאן בתי בד, טחנות קמח, בית-חרושת להכנת שמן שומשומין וטחינה, בתי אריגה שבהם ארגו יריעות צמר לבנית אהלים (את חוטי הצמר לאריגה-טוו נשות לוד בביתן). חרשי ברזל שהתקינו פרסות לסוסים, אופנים לעגלות וכלי עבודה לחקלאות.

סמוך לחאן התקיים שוק שפעל בקביעות יומיים בשבוע. ביום השוק נטלו חלק סוחרים שהתאכסנו בחאן ובו אחסנו את מרכולתם וכן השתתפו תושבי הכפרים שבמרחב לוד. יום אחד פעל שוק שבו נמכרו תוצרת חקלאית ומוצרי צריכה. ביום השני התקיים שוק של בהמות בו נמכרו בהמות שיובאו מארצות שבאגן הים התיכון. הבהמות המיובאות אוחסנו בתחנת הסגר לבעלי חיים שנבנתה בתחנת הרכבת המערבית, ולאחר מכן הן נסחרו בשוק.

השווקים תופעלו בדרך של חכירה באמצעות מכרז. החוכר שילם לעיריית לוד דמי חכירה שנתיים בהתאם לסכום שנקבע במכרז. דמי החכירה השנתיים של שוק הבהמות היו גבוהים יותר מהסכום ששולם עבור חכירת השוק החקלאי בשל הערך המוסף של זבל הבהמות שנותר לאחר יום המסחר. זבל הבהמות היה מצרך מבוקש והוא נמכר במחיר גבוה.

במחצית שנות העשרים הועבר שוק הבהמות אל מחוץ לשטח המבונה של לוד, כיום שוכנים במקום זה משרד הרישוי ומתקנים של עיריית לוד.

המבנה של חאן חילו הינו רבוע. באגף הדרומי שתי קומות, בקומה התחתונה קבוע שער רחב. שלושת האגפים הנותרים הינם חד קומתיים ובהם חדרים הפונים אל אכסדרה מקורה. לאורך האכסדרה ניתן לראות את האבוס שבו הוגש המזון לבהמות וכן את הווים ששמשו לקשירת הבהמות. האכסדרה נפתחה אל חצר קטורה שהיה בה בור מים.

הכניסה לחאן היתה בשער רחב וגבוה הקבוע בקיר הדרומי. השער מעוטר בשתי קשתות שבמרכזן אבן ראשה מעוטרת, בקשת העליונה מותקן עדיין הוו שהחזיק את מנורת השמן שהפיצה אור בכניסה. הקשת התחתונה מעוטרת בעיטור בדגם "שחמט", משני צידי השער יש שני עמודים כעין "ספסלים". הפריטים הללו היו בשימוש בתקופה הממלוכית. החדרים הפתוחים שמשמאל לשער הכניסה שימשו כחנויות שפנו אל הרחוב.

בתקופת המנדאט הופעל החאן על-ידי משפחת חאלתה מלוד. משפחה זאת חכרה את החאן מועד הנאמנים המוסלמי שישב בירושלים והתפרנסה מהשכרת חדרים ואספקת שרותים.

נוסף לאחזקת החאן-עסקו בני המשפחה במכירת תורמוס מתוק. את גרעיני התורמוס שרו בחביות גדולות שהוצבו באחד מחדרי החאן. כאשר התורמוס היה ראוי למכירה-עברו בני המשפחה ברחובות העיר והכריזו על מרכולתם בקולי קולות-"תורמוס חילו, תורמוס חילו" שפירושו - תורמוס מתוק. ברבות השנים דבק במשפחה ובחאן הכינו - "חילו" שפירושו מתוק.



מידע נוסף:
התקופה העות'מאנית
תקופת המנדאט