מהלך הקרבות במבצע "דני"

כמתוכנן, פוצל הכוח אשר פעל לשחרור שדה-התעופה, לוד ורמלה לשתי זרועות. כל זרוע החלה לנוע כמתוכנן: הזרוע הצפונית - גדוד 33 יצא מכפר סירקין לעבר רינתיה ולעבר וילהלמה (כיום בני עטרות), וכבש אותן עוד ביום הקרב הראשון. כוח המורכב מגדוד הטנקים של החטיבה המשוריינת וגדוד הרגלים - 2 "קרייתי" כבש את שדה התעופה. גדוד 89 בפיקודו של משה דיין סטה מן התוכנית החטיבתית לכיבוש קולה וטירה ועשה את ההיפך. בזמן הקרב על קולה, קיבל משה דיין הוראה לבוא לראש הממשלה דוד בן-גוריון, ולמסור לו דו"ח על מסעו לארצות הברית (משה דיין חזר משם, לאחר שליווה את ארונו של האלוף דוד מרכוס ז"ל); דבר זה שינה במידה רבה את מהלך הקרב. גם לאחר שהפך את תוכנית הכיבוש, לא המשיך דיין לעבר בית-נבלא כמתוכנן, אלא התעכב בטירה, וחיכה לפלוגת חי"ר, שתגיע מווילהלמה ותקבל לידיה את טירה. פלוגה זאת לא הגיעה לטירה כיוון שנקלעה לאש תותחי טנקים ומקלעי שריוניות, אשר ניתכו עליה בטעות על-ידי גדוד 82. טעות חמורה זאת נבעה משגיאה בניווט של מפקד פלוגת הטנקים. במקום לנוע ישר לעבר בית-נבלא כמתוכנן, פתח המפקד באש על הכוחות, אשר כבשו את רינתיה ואת וילהלמה. בזמן הזה ניסה קמב"ץ חטיבה 8 להדביק את הגדוד התועה, אך בינתיים איבד גדוד 82 זמן יקר, וגרם לתקלות שרשרת בעקבות טעותו. כאשר הוטה הגדוד לעבר דיר-טאריף, נתגלה כי פגזי הטנקים הכבדים אינם ראויים לשימוש (אבק-השריפה היה רטוב), ועד שהגיעה תחמושת שמישה, נאלץ הגדוד להילחם בעזרת פלוגת רובאים מגדוד 44 ובעזרת טנקים קלים. כאשר נעו סוף-סוף הרובאים של גדוד 82 מדיר-טאריף לבית-נבלא, נפתחה על הטור אש מאסיבית, שהופנתה אליהם על-ידי הגדוד הירדני הממונע מס' 1. אש זאת הסבה לגדוד אבדות כבדות, ובסופן נאלצו לוחמיו לסגת מדיר-טאריף. בזמן שלוחמי גדוד 82 נעו משם לעבר בית-נבלא (ולא השאירו במקום כוחות מאבטחים), ירדו חיילי הלגיון הירדני מבודרוס, והשתלטו על הכפר (דיר-טאריף). כאשר נודע לגדוד 89, שנשאר כל אותה שעה בטירה על תלאותיו של גדוד 82, נחלץ לעזרתו ופגע בארבע שריוניות הלגיון. בקרב זה רכש גדוד 89 את "הנמר הנוראי". הייתה זו שריונית הפוכה שהוחזרה לשימוש וצורפה לגדוד הפשיטה. מאוחר יותר השתמשו בה הלוחמים בכיבוש לוד. לקראת סופו של יום הלחימה הראשון החזיק גדוד 89 בקולה, וממנה שלט היטב על דיר-טאריף. בלילה הטילה מפקדת חטיבה 8 על גדוד הפשיטה לכבוש את בית-נבלא, ולהתבסס בשטח בטרם יאיר השחר. אולם מאחר שגדוד 33, שצריך היה להחזיק במשלטים, אשר נכבשו על-ידי גדוד 89, איחר לבוא, נשאר גדוד 89 במקומו. בסיכומה של היממה הראשונה של הקרב נשארה בית-נבלא בידי הלגיון הירדני, והדרך לבן-שמן נותרה חסומה. רק בבוקר, כאשר הוחלף גדוד הפשיטה בגדוד חי"ר, התחיל הגדוד לנוע בדרכו לבן-שמן. אולם כאן אירעה תקלה נוספת. בדרך קלט מפקד גדוד 89 קריאת עזרה ממפקד חטיבת "יפתח". הלה ביקש מן הגדוד המשוריין לבוא לעזרת חיילי הסיור האלים, אשר נשלחו למבואות לוד, והותקפו על-ידי משורייני האויב. הקריאה לא נשלחה לגדוד 89, אלא לגדוד 82, אך היא נקלטה על-ידי מג"ד גדוד 89, והוא הבטיח עזרתו המיידית. וכך שעטו הג'יפים והשריוניות של גדוד הפשיטה, כשהם עוקפים ממערב את בית-נבלא, ומגיעים למבואותיה של לוד. הזרוע הדרומית: במקביל ליציאתו של גדוד 33 מכפר-סירקין, יצא גדוד 1 של חטיבת "יפתח" מאל-בריה לכיוון עינאבה. בהתקפה דו-פלוגתית ובסיוע ארטילרי נכבשה עינאבה. לאחר התבססות בכפר ולאחר התארגנות פנה הכוח, וכבש את חרובה. הגדוד השלישי, שיצא מנען, כבש לפנות ערב את כפר ג'ימזו, ובשעה 20.00 כבר היה כפר דניאל בידיו. שעה לאחר כיבוש כפר דניאל התקדם הכוח לעבר ח'ירבת זוהיריה והשתלט עליה. כמה מלוחמי הגדוד השלישי ועמם יגאל אלון, מפקד מבצע "דני", שבא לבקרם בג'ימזו, המשיכו משם לעבר בן-שמן. בבן-שמן ציפו להם אנשי הכפר הנצור בשמחה רבה. אנשי גדוד 1 התקדמו בינתיים לעבר ג'ימזו ולעבר דניאל, והתחברו עם גדוד 3. יממת הקרב הראשונה של הזרוע הדרומית, עברה כמתוכנן בתוכנית המבצע. בבוקר האחד-עשר ביולי קיבל מפקד חטיבת "יפתח", מולא כהן, הוראה מיגאל אלון, כי ישלח סיור אלים ללוד. בשעה 11.30 יצא הסיור למבואותיה המזרחיים של העיר, אך עם התקרבתם למקום, ניתכה עליהם אש משריוניות האויב, אשר חסו בצילם של עצי הזית העבותים. על קורותיו של גדוד 3 מספר הסופר יפרח חביב, אשר הרבה לתאר את הקרב על לוד, זמן קצר לאחר סיום הקרבות: "למחרת, עם תום ההפוגה, נפתחה האופנסיבה על לוד ועל רמלה. עינבה, ג'ימזו ודניאל נכבשו בסערה על-ידי אנשי הגדוד, ואילו פלוגתנו הושארה כרזרבה לשמירת תותח "פום-פום". גם הלילה נשארנו לשמירה, וחשבנו, שכל הזמן נישאר רזרביים. אך נתבדינו. בחצות הועלינו שוב על האוטובוסים והוסענו בנסיעת טלטלה, שלא ידענו כמותה, מבלי לישון ולנוח, לדניאל. לעת בוקר סעדנו סרדינים ובולביף, כרגיל, כשמסביבנו מתאבך עשן הגרנות וגגות הקש של הכפר העולה באש. הדבר שיווה למקום אווירת מלחמה טהורה ומובהקת, הגם שכל תושביו של הכפר נמלטו. היה זה בבוקר ה-11 ביולי, ד' תמוז, תש"ח. ניצבנו בשלווה ליד סוללת נפוליונצ'יקים, והשקפנו על הסביבה. רמלה ניבטה לעינינו על מסגדיה ועל כיפותיה, ולוד טבלה בירק כרמי זיתיה. נאספנו אל המפקד, ורפי הודיענו חגיגית, כי אנחנו נהיה הפורצים ללוד. פלוגה א' של הגדוד השלישי ובה רוב הלוחמים של ההכשרה (היתה זו הכשרת חולתא, שבה היה יפרח חביב חבר. א.ו.). ירדנו לשדה הפתוח, מתרעמים קמעה על התחלת הפעולה (בכפר השארנו תרנגולות שחוטות שלא הספקנו לאוכלן). הגענו לוואדי, ליד מערך כוחותינו, ופנינו צפונה, בהתקדמנו בחסותה של הדופן השמאלית של הוואדי. שלוש יריות נורו עלינו ממרחק. אלה הן היריות האחרונות של הערבי האחרון בעיר! - העיר הסמ"פ וגיחך. המתנו ליד מוצא הוואדי וחיכינו להוראות. חמסין שרר אז ביקום: פלגי זיעה ניגרו על פנינו. החולצה דבקה לבשר והפכה למטלית רטובה ומעופשת. חלוקי האבנים, שהיו זרועים על קרקע הוואדי, רשרשו תחת הסוליות המסומרות. לפתע תיקתק מקלע, מטח אש נענה לו ממקום שני. חשנו, שהקלעים חולפים בשדה, שבו נצטרך להתקדם - אש צולבת. תותחינו הרעימו מדניאל, ו"ירקו אש", עד כמה שאפשר היה לומר כך, מחמת תחמושתם הישנה והמעטה. אש הסוללה כוונה למשוריין של הלגיון, שנתגלה לעיני הפלוגות האחרות (אנו לא יכולנו לראותו מן הוואדי). מרגמותינו נכנסו אף הן לפעולה, והטיחו אש חזקה על העיר. ובשעת קרב זו קיבלנו פקודה לעלות. התפזרנו בשלשלת בשדה הפתוח והתקדמנו בקומה זקופה בחסות הדורה והתירס, אשר על-כן לא נגלינו לעיני האויב מיד בצאתנו מהוואדי. אולם בהתקדמנו לשדה הבור ממערב לנו, נתקלנו במשוריין ובשדה הראיה של העמדות המזרחיות של העיר ואז נפתחה עלינו אש איומה.
 

מנחם כרמין היה הראשון שנפצע. משקפיו נשברו, אצבעו נחתכה, ומעוצמת הדף הכדור נפגעה אזנו הפנימית, והוא איבד את חוש שיווי-המשקל שלו. מקלען מס. 2 קיבל כדור במימייתו, והמים נשפכו על ירכו. בטוח היה שנפצע, אולם בהיווכחו בטעותו - קשה היה לו לחייך... בזה אחר זה יצאו הלוחמים מכלל פעולה (פציעה, הלם ומיחושים שונים): הסמ"פ, מ"מ, סמ"מ מכי"ם וטוראים. המקלענים הוציאו תחמושת רבה. גם אשפות כדורי הרובאים הלכו והתרוקנו.
המצב הלך הלוך ורע. החמסין גבר, ועורנו הפך לשכבת בוץ דביק. כוח ערבי עלה מאחורינו בוואדי שבו התקדמנו, והתכוון לכתרנו. קסדות הפלדה נעשו כמחבתות רותחות ומלובנות, הסרדינים והבולביף עשו אף הם את שלהם במערכת העיכול, וגרמו להקאה, לבחילה ולכאב-ראש. אחד מחברינו קיבל התקפת דיזינטריה, ונאלץ לחזור לתחנת איסוף הפצועים. אולם נורא ביותר היה הצמא המענה. מים לא היו כמעט, ובקושי רב שמרו החובשים על מימיותיהם למקרים מיוחדים. כמעט שאמרנו נואש, אך רפי לא התבלבל. הוא ציווה להתבצר בחורשת הזיתים הסמוכה צפונה מאיתנו. בדרך לחורשה נפגע אחד מאיתנו בכדור במותנו. הוא לא הודיע על פציעתו לחובש מיד, אלא מסר את הידיעה שנצטווה להעבירה, ורק אחר כך צנח ארצה.
אחד אחד נשמטו מן הכיתות חבריי להכשרה. הלב התחמץ בקרבנו. ריכוז ההכשרה בפלוגה אחת - חיוב בו ושלילה. חיוב על שכולנו מלוכדים יחדיו ומאוחדים. ושלילה - על שקל לפגוע בריכוז זה ולהגדיל את קורבנותינו. על בעיה כאובה זו לא חשבנו, עד שלא באו עובדות ולימדונו.
עייפים ויגעים, תשושים וחסרי אונים, השתרענו לרגלי העצים, בנצלנו את הצל ואת הקרירות. לא שמנו לב לקלעים ששרקו מסביב, והשירו עלים וענפים. תנומה קלה ירדה על עפעפינו, ולפתע התנפצו פגזי מרגמות בינינו. שניים מאיתנו נפצעו מיד. רפי פקד להתחפר מיד וללא שהייה, ולהתפזר בתורשה ולהיות במצב הכן.
הערבים לא יכבשונו! על גופותינו יעברו! - בצעקה זו, שעד היום היא מהדהדת באוזני רואה אני את אחד הגורמים לכיבושה של לוד.
ובאמת, לא נסוגנו מהחורשה. להיפך! הובאה תגבורת וכן תחמושת נוספת. מילאנו את אשפותינו הריקות ואת סרטי המקלעים, וכשהגיע הטור המשוריין של ה"זקן" לעזרה, הסתערנו על העיר. הטור נסוג מיד בחזרה, מאחר שנתקל באש של משטרת רמלה. מכונות אחדות יצאו מכלל פעולה. היו לו גם הרוגים ופצועים, והוא מיהר להחיש להם עזרה. בכל אופן לא נרתענו. המשכנו בהתקדמותנו ברחובות ובשכונות, כשתושבי העיר נכנעים באלפיהם ללא כל התנגדות, מלבד המשטרה. הלוחמים הערביים שהסתתרו בה הספיקו עוד להרוג ולפצוע את ראשוני המסתערים עליה.
לוד הייתה בידינו וכמעט ללא קורבנות. ניצחון חדש בשלשלת נצחונות הגדוד. שיכורי עליצות המשכנו בכיבוש, ולכדנו לעת-ערב את בנין העירייה. התבססנו בו ולנו בלילה, בהציבנו משמרות על פרשות הדרכים. הייתה זו שינה לא נעימה ביותר על רצפה קשה, בין ארונות הבנק ובין קופותיו הריקות, אך מובן שלא הרגשנו בזוטות אלה, מחמת עייפותנו הרבה - ונרדמנו מיד.
עם בוקר הריחונו ריח שלל, אך טוב שמפקדינו הקפידו איך-שהוא על המשמעת, והוציאונו לפטרולים משוטטים. אחד הפטרולים, שהיה מורכב מכיתת חברי ההכשרה, נתקל בשני משוריינים של הלגיון. בתחילה נטעינו לחשוב, שהם שלנו, של ה"זקן", אך הלגיונרים הוכיחו לנו, ששגינו מרה, והוכחה זו התבטאה באש תותחים בני שתי ליטראות ובצרורות של מכונות ירייה. רוב אנשי הפלוגה נסוגו לחפירה הסמוכה, ורק אחדים חזרו לעירייה בסמטאות עקלקלות. כאן, ליד הקיוסק הערבי, שבו שתינו גזוז, מול שתי מפלצות הפלדה היורקות אש מהירה, נעלם מיכאל כהן מעינינו, כמו בלעתהו האדמה, ועד היום אל נודעו עקבותיו. הוא נעדר... ותחושת ההיעדרות, אי הוודאות המפוקפקת הזו, כוססת בלב יותר מאשר זכרם של יתר הנופלים, שנקברו לפחות. גם הכבוד האחרון לא נחלק למיכיק, ורק ביום השנה להיעדרו הטמינה אימו שקיק עפר, שהובא מלוד, במצבה שהקימה לזכרו.
בד בבד עם בוא המשוריינים פרץ בעיר מרד, ובחפירה שבשוק העירוני הצטופפו בינתיים, כיתות אחדות, והיו נתונות לאישם של צלפים ערביים מתמרדים. אחד המשוריינים קרב אליהם, והטיל רימונים פנימה. באחת מהתפוצצויותיהם נפגעו שלושה חברי הכשרה, לרבות דוד עציוני. המצב הלך והורע מרגע לרגע, ונשקפה סכנה איומה לכל הנמצאים בחפירה. מפקד המחלקה פקד לסגת, כשענני אבק של פגזי הפיאט משמשים להם מסתור. דוד עציוני, שנפצע קשה, ועוד אחד נשארו בחפירה שנהייתה לשטח הפקר. אחרים נסוגו בגוררם את אבריהם הפצועים ואת עצמותיהם השבורות. רק לפנות ערב, כשדוכא המרד בעיר, נלקחה גווייתו של דוד עציוני ז"ל שגווע בחפירה לסרפנד (צריפין), ומשם לקבורה בנחלת יצחק.
שוב חללים... בשמחת הכיבוש נמהלה תוגה עמוקה, שנתגלתה בכל חריפותה כבמקרים הקודמים. עצבות לוחמים, מחנק קל בגרון, לחיצת יד ופגישה דוממת - היו לאבלם הכללי של כל לוחמינו, בכל הפלוגות, עם מסירת הודעת האסון. כבר נתנסינו בקרבות. נעשינו ללוחמים של ממש..."
סיפורו של יפרח חביב משקף נאמנה את אשר אירע בלוד: גדוד 3 ניצל את המבוכה, אשר שררה בקרב ערביי המקום עם הפריצה הנועזת של גדוד קומאנדו 89, וחדר לעיר. זמן מועט לאחר מכן עזב את העיר המושל הצבאי הירדני, ועימו מרבית חיילי הלגיון, שהתבצרו בה קודם לכן. אלה מבין הלגיונרים, אשר נשארו בעיר, התבצרו במשטרה הנמצאת במזרחה. חיילי "יפתח" כיתרו את המשטרה מצפון וממערב, וחיכו לכוח שריון שיבוא וידבירה. מאחר שעזרת השריון לא הגיעה, נעשו ניסיונות לשכנע את נצורי המצודה להיכנע. חמישה מנכבדי העיר, וביניהם גם ראש העיר ביקשו מן המתבצרים במשטרה, להניח את נשקם. במקום זה ניתכה עליהם אש, וזו פגעה בשניים מן הנכבדים ואף הרגה את ראש העיר. חיילי הלגיון החזיקו במשטרה עוד כיום וחצי, ובינתיים הגיחו לעיר שריוניות הלגיון מכיוון בלתי צפוי: שריוניות אלה דהרו בחוצות העיר, כשאנשיהן יורים אש לכל הצדדים ללא כל אבחנה. הופעתם עוררה התלהבות ותקוות בקרב תושבי לוד. אלה מביניהם, שעוד לא פרקו את נשקם, החלו צולפים לעבר חיילי גדוד 3, אשר היו ברחובות העיר ובבניינים המרכזיים. חיילי הכוח הכובש ענו באש. בעיר השתררה מהומה רבתי, והיא דוכאה רק לאחר שניתנה פקודה לירות בכל מי שיסתובב ברחובות. מהומה זאת הייתה בעוכרי התושבים. כ-250 ערבים נפלו בעטיה. ההתקוממות דוכאה באכזריות מחוסר מוצא, שכן ההמון המשולהב מכניסת השריון היה משוכנע, כי באו להציל אותו מן הכיבוש הישראלי, ופתח ביריות על הלוחמים היהודיים. אט-אט שככה ההתקוממות. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
בלילה שבין ה-12 לבין ה-13 ביולי, הצליחו חיילי הלגיון שהחזיקו במשטרה לחמוק מזרחה. כאשר חדרו חיילי "יפתח" למשטרה, מצאוה נטושה. מכל שנעים הלוחמים הליגיונרים, שהיו במשטרה, נותר בה חייל אחד, שהיה פצוע, ועל-כן לא הלך עם האחרים. נפילת המשטרה שברה את רוחם של ערביי לוד. הנכבדים, שבפניהם הוצגה המשטרה הריקה, ביקשו לאפשר להם ולשאר הנכרים שהיו כלואים בחצר המסגד (אל-עומרי), לעזוב את העיר. מבוקשם ניתן להם, בתנאי שיעזבו את לוד ללא כל רכב ממונע. הפחד מפני הכובשים הישראלים גרם לבריחה המונית של כל התושבים - נשים, זקנים וטף. כולם הצטרפו לגברים הנוטשים, והחלו לנוע מזרחה, לעבר כפרים שהיו עדיין בשליטת הלגיון הירדני. הפליטים הורשו לקחת עימם את חפציהם. אף-כי היו אלה ימי קיץ חמים, והעוזבים לא הורשו לנוע ברכב ממונע, התרוקנה העיר מיושביה - כ-20.000 תושבים - ועוד כמספר הזה כפריים שהתבצרו בה. רק כאלף איש, אשר הקשר שלהם לעירם גבר על פחדם מן החיילים הישראליים, נותרו בה בתום כיבושה. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
השלמת ביצוע השלב השני - בעת שלוחמי חטיבת "יפתח" כבשו את לוד, ניסו חיילי "קרייתי" (אחרי ניסיונות נפל אחדים) לכבוש את רמלה. גדוד 89, אשר הגיע גם לרמלה בסערת הקרב שלו, הטיל את מוראו על חיילי הלגיון, אשר התבצרו בה. לאחר שנודע לנכבדיה של רמלה כי לוד נכבשה, הם הסכימו להיכנע בפני נציגי חטיבת "קרייתי", וב-12 ביולי נמסרה רמלה על תחנות המשטרה שבה לחטיבת "קרייתי". כך הושג רצף טריטוריאלי בין רמלה לבין לוד, דבר זה הקל מאוד על תנועת הכוחות. גם ברמלה העדיפו רוב התושבים לנטוש את העיר, והצטרפו אל המוני הבורחים מזרחה. עם כיבושה של רמלה סיימה הזרוע הדרומית את משימותיה העיקריות. כוחות החטיבות הלוחמות בלוד וברמלה הוחלפו באנשי ח"ים, כדי שיוכלו להתפנות ללחימה בגזרה המזרחית של מבצע "דני". הזרוע הצפונית המשיכה ללחום במשלטי קולה, שעברו פעמים אחדות מידי לוחמיה לידי חיילי הלגיון, עד אשר באופן סופי נשארו גידי לוחמי יחידת "אלכסנדרוני". גם בית-נבלא טוהרה מחיילי הלגיון. בליל 18/17 ביולי הושלם כיבושם של המשלטים הערביים שבין רינתיה לבין רמלה. עם השלמת הכיבוש של המשלטים הללו, הסתיים השלב המערבי של מבצע "דני" . האיום על תל-אביב הוסר, ולאחר נטישת הערים לוד ורמלה, יכלו הכוחות הלוחמים להתחיל בשלב המזרחי של המבצע, דהיינו - כיבוש הדרך לירושלים והסרת אימת הלגיון מן העיר הנצורה. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
בסיומו של השלב המערבי של מבצע "דני" נפלו בידי כוחות ישראל עשרות כפרים ערביים. שתי הערים לוד ורמלה חדלו להיות מעוזים של חיילי הלגיון וחדלו לאיים על התחבורה מתל-אביב לירושלים. במדינה זכתה בנמל-התעופה החשוב ביותר שהיה בארץ-ישראל וצומת המסילות החשוב ביותר בארץ (תחנת הרכבת של לוד) נפלה לידינו. כל בקעת אונו ולוד חזרו להיות אזורים עבריים. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.