לוד זה הבית שלי
"גלעד לזכרם"
"פסג"ה"
"שורשים"





אוכלוסיית לוד מונה כ- 74,000 תושבים, מתוכם 72.5%יהודים, וכ- 27.5% ערבים.

כ- 33% מקרב אוכלוסיית העיר הם עולים חדשים, רובם מארצות חבר העמים ומקצתם מאתיופיה.

36.6% מכלל האוכלוסיה הם ילדים עד גיל18, 12.4% בגיל 65 ומעלה. מקרב העולים, 11,860 הם יוצאי חבר העמים, 2,680 יוצאי אתיופיה, 10,380 מארצות אחרות.
מס' הנפשות הממוצע למשק בית עומד על 4.3 (במגזר הערבי 7.1), כ- 90% מקרב בני הנוער מתגייסים לצה"ל.
 

האוכלוסיה הערבית בלוד

כעיר מעורבת לוד מהווה מודל לחיקוי לדו קיום יהודי ערבי, בשיתוף פעולה ובשכנות טובה. זאת הודות לכבוד הדדי ועבודה משותפת לבניית עתיד של הבנה ושלווה לכל התושבים.

 

הפולחן הדתי

לתושבים הערבים בלוד, המוסלמים והנוצרים, חופש פולחן מלא בטקסים הדתיים.

ועד הנאמנים המוסלמי

אחראי על ההקדש (וקף) המוסלמי, אשר כולל את המסגד הגדול והעתיק במרכז העיר העתיקה ומסגד "דהמש". ליד המסגד הגדול, המתוחזק גם כאתר היסטורי, יש בניין כיתות, גן טרום חובה וסיפריה.

ועד הנאמנים אחראי גם על שני בתי קברות. מבחינת טקסי נישואין וגירושין, המוסלמים קשורים לבית הדין השרעי ביפו.


הוועדה האורתודוכסית הנוצרית

אחראית על הכנסייה העתיקה (סנט ג'ורג'), המנזר, המרכז הנוצרי ועל בית הקברות הנוצרי. העדה הנוצרית בלוד קשורה לכנסייה האורתודוכסית יוונית ולפטריארך בירושלים בטקסי נישואין ובהלכה. בכל שנה ביום ה- 16 לנובמבר, תושבי לוד הנוצרים, חוגגים בכנסיית סנט ג'ורג' את החג המקומי המפורסם שנקרא ("עיד ליד") "חג לוד". עשרות אלפי מאמינים מכל חלקי הארץ ואף מהעולם מגיעים לתפילה המיוחדת של החג. במהלך היום מקיימים מנהגים של שחיטת כבשים, הדלקת נרות, תספורות לילדים ותהלוכת שבט הצופים. אחרי התפילה מתקיימת קבלת פנים חגיגית במינזר במעמד ראש העיר, אנשי כמורה, שגרירים ונכבדי העדות בלוד.

איזורי המגורים העיקריים של האוכלוסיה הלא יהודית הינם העיר העתיקה ושכונת הרכבת. כמו כן, קיימים במרכז לוד איזורים מעורבים, המכילים שיעור גבוה יחסית של תושבים לא יהודים.

בעיות הקשורות למגזר הלא יהודי בלוד: רוב המשפחות הינן מרובות ילדים וראשי המשפחה עוסקים בעבודות שרמת הכנסתן נמוכה. שיעור התעסוקה בקרב הנשים הינו נמוך, ועל כן חלק ניכר מאוכלוסיה זו הינו בעל מאפייני מצוקה. בין הבעיות החברתיות הבולטות, ניתן למנות שיעור עבריינות גבוה. רבים מהתושבים הלא יהודים בלוד מתגוררים בתנאי דיור קשים. בשנים האחרונות יזמה העיריה במשותף עם משרד שיכון תכנון ופיתוח של מתחמי מגורים, אשר יקלו באופן משמעותי על מצוקת הדיור במגזר זה.

 

קצת היסטוריה: מתיישבים חדשים בעיר העתיקה

בתום הקרבות וכאשר נשלם כיבושה של העיר, רוכזו התושבים הערביים שנותרו בה בגרעין הישן של לוד. קטע זה נסגר בפקודת המושל הצבאי והכניסה אליו הותרה רק ברישיון מטעמו. מלבד המופקדים על ביטחון הישוב לא ישבו בלוד אזרחים יהודיים. מאחר שהכניסה לעיר הותרה רק ברישיון, והתנועה אליה היתה אפסית, ידעו על קיומו של מקום זה רק מעטים מאוד מן העולים של שנת תש"ח. כך נשארה העיר נטושה עד דצמבר 1948.

בשלהי שנת 1948, מינתה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית עובדים מוותיקי הארץ, שנשלחו להכין את המקום לקליטת המתיישבים החדשים בעיר. ראשוני הנקלטים אמורים היו להגיע מן המעברות ומבתי העולים, אך הם לא מיהרו להגיע ללוד. מצבה הפיסי של העיר רחוק היה מלהלהיב את העולים. הפחונים, האוהלים והבדונים של המעברות נראו לעולים כתחליף טוב יותר מבית רעוע בלוד.

מאחר שעד לבואם של התושבים הראשונים לא פונו ההריסות מן העיר, היה מראה מקום מוזנח מאוד. ראשוני העולים אשר הובאו למקום לשם סיור, לא חזרו אליו שנית. קבוצת העולים הראשונה שהגיע ללוד כללה כמה משפחות יוצאות פולין ורומניה. רובן סרבו להישאר במקום, והעדיפו לחזור למעברה. קבוצה אחרת היתה מורכבת בעיקר מיוצאי בולגריה. מאחר שרובם היו יוצאי תנועות ציוניות בארץ מוצאם וחדורי אמונה שאין ארץ ישראל ניקנת, אלא ביסורים, היתה בהם הנכונות להקרבה. הם התיישבו במבנים השלמים ששרדו בחלק המערבי של העיר. עם קבוצת המתיישבים הגיעו ללוד גם כמה יוצאי קיבוצים ותיקי הארץ, אשר בתוקף תפקידיהם בסוכנות ובממשל, החליטו לתת דוגמא אישית ולהישאר עם העולים שאותם קלטו.

וכך בעיר הרוסה למחצה, חסרת מים, חסרת ביוב ומאור, נשארו ראשוני המתיישבים, ואלה הוכיחו לכל מי שפחד לבוא ללוד, כי אפשר לגור בה ול"הישאר בחיים".

לאט לאט, בלי שידולים מצד הקולטים, הסתננו ובאו ללוד אלפי מתיישבים ממעברות באר יעקב, מבתי העולים של רעננה וממושבי פרוזדור ירושלים, ותוך תקופה של פחות מחצי שנה, הגיע מספר התושבים (בתחילת שנת 1949) לחמשת אלפים. ככל שהלך ורב מספר התושבים, ניכר הצורך בביטול הממשל הצבאי ובהקמת רשות עירונית, שתדאג לצורכי הישוב.

באפריל 1949, התחיל השילטון האזרחי בעיר. סמכויותיו של המושל הצבאי הלכו והצטמצמו, ובתחילת חודש תמוז תש"ט (יולי 1949), זמן קצר לאחר הכרזתה של לוד לעיר, סיים בה את תפקידו.

בסוף שנת 1949, כבר היו בלוד כ- 5,000 תושבים. בשנים שלאחר מכן הוסיפה העיר להתפתח במהירות, הוקמו בה מפעלים רבים ומספר תושביה עלה ל- 19,000 בשנת 1960 ול- 40,000 ב- 1980.



קידום אתרים
בניית אתרים: תבונה-מילניום