הודעות הדובר
"גלעד לזכרם"
"פסג"ה"
"שורשים"




הודעות הדובר

מעירים את העיר לוד
חדשות

מעירים את העיר לוד

הסטודנטים הראשונים הגיעו ללוד, נישאים על גלי המחאה החברתית, לגור בה ולהוביל פרויקטים שונים לרווחת התושבים. אחרי הפיילוט המוצלח, פרויקט "תוצרת הארץ" מתרחב ליישובים נוספים. תכירו את הצעירים שלא חוששים מהמילה פריפריה. ציטוטים נרחבים מכתבתה של הילה אלפרט שפורסמה בעיתון ישראל היום בסוף השבוע שעבר

פעילות לט"ו בשבט של הסטודנטים עם אזרחים ותיקים בלוד // צילום: איתיאל ציון

 ראש העיר עם ראשי התאחדות הסטודנטים בהם יובל בדולח (מימין) בכנס בלוד

 הזמרת הסטודנטית רודי ביינסאי, בחרה בלוד

הסטודנטים מ"תוצרת הארץ" התינוקות מתוצרת לוד

סטודנטים משפצים מועדון נוער בלוד

 

סמי אומר שהוא אופטימי בקשר ללוד. נולד לאמא מוסלמית ולאבא שאותו לא פגש אף פעם. שנים הרוויח והפסיד כסף במשחקי פוקר, לפני עשר שנים התיישב במונית.

הוא משוגע על שירה, בעיקר על זו של ארז ביטון שצמח בלוד. "תסתכלי עליה", אמר כשעשינו את הדרך חזרה לתל אביב. "המזל שלנו שאנחנו קרובים לתל אביב, שהתחילה לחנוק את הצעירים. מי שהארנק שלו חלש ברמת אביב או שינקין מתחיל להבין שהוא יכול לחיות כמו מלך בעיר הזאת, שיש בה אחלה אנשים והיא מוכנה להשתנות".

בשבחה של לוד, "עיר שמחבקת אנשים ולא רק מתעלמת מהם", דיבר בקיץ 2011 מאיר ניצן. ניצן, ששימש אז יו"ר הוועדה הקרואה של העיר שקרסה כלכלית, יצא לשוטט בתל אביב, בלב המזיע מחום ומעשייה של המחאה החברתית. אני זוכרת את המראה של האיש החמוש במגפון, קורא בגרון ניחר לצעירים לבוא ללוד. בכל פעם שמישהו קרא לעברו שמדובר בעיר שחוץ מסמים ומרציחות אין בה כלום, איבד ניצן את שלוות רוחו. תושב ראשון לציון שתבע את עלבונה של העיר שמעולם לא חי בה, אבל התיישבה עמוק בליבו

יאיר רביבו, היום ראש עיריית לוד (מטעם הליכוד), שימש אז מנכ"ל העיר. הוא היה אז בן 36. היחיד מ־40 הילדים בכיתה שלו שנשאר לחיות בעיר. אומר שבאותן השנים כל מי שהתחתן עזב את העיר. בדרך כלל למודיעין. "ניצן הלך וצעק 'בואו ללוד', ואני חשבתי על מה הוא מדבר, מי יבוא?" הוא מחייך את שחזור המעשה.

אבל הקריאה של מאיר ניצן פרצה למגירה פתוחה, שם שכבה תוכנית של התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות, שבראשה עמד אז איציק שמולי, היום ח"כ מטעם המחנה הציוני. הרעיון היה לטפח אג'נדה חברתית הפוגשת ביוקר המחיה ומציעה מגורים בלוד ההולכת ומזדקנת, קרוב לבר־אילן ולאוניברסיטת תל אביב.

כשקופלו האוהלים בסוף קיץ 2011 יצא לדרך הפיילוט הראשון, תחת השם "רי־לוד". 30 סטודנטים הגיעו לעיר כדי לבסס בה חיי קהילה ולפעול בתחום החברתי. מהפיילוט הזה צמחה "תוצרת הארץ", תוכנית שבה קהילות סטודנטים אקטיביסטים מקבלות מלגות ועזרה בשכ"ד, לוקחות חלק בחיי הפריפריה. תוכנית שהשנה הרחיבה את הפעילות שלה לשאר חלקי הארץ.

הבסיס לבניית הקהילות, המונות 25-30 איש כל אחת, מתחיל בתוכנית מילגאית של שנתיים. במסגרתה, מקבל כל סטודנט מילגת לימודים מלאה והשתתפות של 500 שקלים בחודש בשכר הדירה. בתמורה נדרשים הסטודנטים להעתיק את מגוריהם לאזור ספציפי בעיר, להשתתף בערב קהילה אחת לשבוע ולהוביל יחד מיזם חברתי כלשהו. השנה נפתחו קהילות חדשות בקריית שמונה, ברהט, בקריית מלאכי, בשדרות, בטבריה, בנחל עוז, בשכונת פרדס כץ בבני ברק, בשכונת יד התשעה בהרצליה, ובחודש הבא תיפתח קהילה בנתיבות. מרבית המימון מגיע מהממשלה וממפעל הפיס, מיעוטו מארגונים עסקיים וחברתיים שונים

בתוכנית משתתפים מתנחלים, ערבים, דתיים, עירוניים, בני מושבים ויוצאי קיבוצים - פסיפס של צעירים. באוקטובר האחרון, רגע לפני צאתם לדרך, גדשו את היכל התרבות בלוד. שם הקשיבו לסיפורי בראשית הדרך ושמעו איך הזמרת רודי ביינסאי מעיפה את התקרה עם בלוז חם וטוב, כמו זה שפירסם אותה כשהשתתפה בעונה השנייה של "דה וויס".

היא בת 26. בגיל שנה עלתה מאתיופיה לנתניה. עשתה שנת שירות, ואחרי הצבא התחילה ללמוד מוסיקה בקריה האקדמית אונו. זה מה שהביא אותה ל"תוצרת הארץ". כבר שנתיים שהיא חיה בלוד. בהתחלה הייתה חלק מצוות שאחראי לאירועים קהילתיים, ובין היתר הקים מתנ"ס חרדי בעיר. היום היא מתפרנסת משירה

"נכון לעכשיו אני נשארת פה. לוד קטנה וחמה", היא מחייכת. "אני שוכרת דירה עם שתי חברות טובות, שהפכו להיות חלק מהחיים שלי. רק חבל שאין מספיק חילונים ואין מספיק בנים. הם פחות מחפשים קהילה. את צריכה להבין שלשבת לשיחות קהילה, להיפתח, זה אתגר". 

כשאני שואלת אם בקלות ויתרה על הברנז'ה התל־אביבית, רודי אומרת שהיא נמצאת איפה שטוב לה, שבתעשייה של היום אין משמעות לאיפה אתה חי, ושהמרחק בין לוד לתל אביב הוא בדיחה. "כרגע אני פה, אלה החיים שלי, וזה מקור הכוח".

רודי לא לבד. אפשר היה לחשוב שאחרי שנתיים שבהן הרוויחו הסטודנטים מילגה ומעשים טובים הם ימשיכו הלאה למקומות נחשקים יותר, אבל המספרים בלוד מספרים סיפור אחר. היום חיים בלוד 200 סטודנטים הפועלים ב־35 קהילות, ולצידם 100 בוגרים של הפרויקט שנשארו בעיר. חלקם קנו בה בית והקימו משפחה, ובלובי של היכל התרבות העירוני כולם עושים כבוד ליובל בדולח, מי שהגיע לעיר עוד בשלב הפיילוט והיום משמש מנכ"ל "תוצרת הארץ".

בדולח, 32, מורה לחינוך מיוחד בהכשרתו, נולד בירושלים, בקטמונים. "אלה היו ימים קשוחים של תגרות רחוב. דקירה ראשונה קיבלתי בגיל 15", הוא אומר לי כשאני אוכלת עוד פריקסה אחד בפואייה, מנסה לברר איך קוראים לבשלנית הלודאית שעמדה וטיגנה מאות לחמניות מופלאות על הבוקר

"טעים, הא?" מחייך בדולח וממשיך. "בגיל 16 כבר הייתי מעורב בעיסקה מפוקפקת. כשניסיתי להתקבל ללימודי ממשל במרכז הבינתחומי, לא קיבלו אותי. לדעתי זה לא קרה בגלל ההישגים - אלא בגלל הרקע שממנו באתי. התעצבנתי, עירערתי על ההחלטה, ואז הודיעו לי שהתקבלתי. אז גם החלטתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי עם החיים שלי".

אחרי ההפגזות של 48' הגיעה תוכנית האב של שנת 1955, אז נהרסה העיר העתיקה כמעט עד היסוד. בתי שיכון נבנו בצפון העיר, והשכונה החדשה זכתה לשם "נווה זית". לשכונה הערבית שנבנתה אז במזרח קראו "נווה ירק", וממנה מגיעה הייא אבו קישק.

היא בת 23. עד לא מזמן ריכזה בלוד את זירת העמותה לנוער בסיכון, על"ם, הגיזרה הראשונה לנערות ערביות בארץ. "יש חשיבות גדולה לזה שנערים ונערות במצוקה יידעו שאנחנו אופציה קיימת, שיש להם אוזן. שיש מי שמקשיב להם גם כשהם חווים קשיים ופגיעות שבחברה הערבית השתיקה יפה להן. פעם זה לא היה".

היא הייתה גם חלק מקבוצת סטודנטים שלימדו במתנ"ס הראשון בעיר שבו מתקיימת פעילות משותפת של ערבים ויהודים. יחד עם הסטודנטים הערבים היא מארגנת סעודות לשבירת צום הרמדאן. בכל שנה, באיזושהי חצר של בית ספר, מתאספים הסטודנטים, יהודים וערבים. בכל שנה לומדים על ערכי החג - סובלנות, כבוד והכלה, ודנים בהם ובמקבילים שלהם ביהדות. זמרים ונגנים עולים לשמח, ובצלחות מונח אוכל שבישלו האורחים כולם

הייא סיימה תואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, והיום היא רכזת קהילות סטודנטיות בחברה הערבית בלוד. "במובן מסוים, כשאתה גדל בחברה הערבית, אתה חי בקהילה סגורה כל החיים שלך", היא אומרת. "לפעמים זה לא פשוט לגדול ככה. אנחנו פועלים בתוך השכונות הערביות, מקיימים מפגשי קהילה, אבל בניגוד לקהילות יהודיות, הסטודנטים נשארים לגור עם ההורים. זה פשוט לא מקובל שצעירים יעזבו את בית ההורים". 

וכשאנחנו עומדות בכניסה להיכל התרבות ואני שואלת איך זה שאני לא רואה בנים ערבים בקהל, היא אומרת שבחברה הערבית יותר בנות יוצאות ללימודים אקדמיים. על הגברים יש לחץ למהר ולמצוא עבודה שתאפשר להם לקנות בית.

היא אחות אמצעית מתוך שישה, חמש בנות ואח אחד. כשאני שואלת אותה אם היא מאמינה בלוד, היא אומרת שהיא לא רואה את עצמה גרה במקום אחר ומוסיפה שזה אולי אופייני לערבים. "לא קל לנו לעבור למקומות אחרים, למרות שהחיים בלוד יכולים להגיע למקומות של תסכול וכאב. אני פועלת מתוך רצון לשפר. עוד קיים הרבה קושי בלוד ויש הרבה מציאויות, אבל אני חושבת שהיא בתהליך של עלייה".

המודל הכללי שהתעצב בלוד הוא שמנחה גם את הקהילות החדשות בחלקי הארץ, כאשר כל מקום עושה התאמות משלו. בכל היישובים לא מדובר בקומונה, כל אחד בוחר עם מי לגור, והמטרה היא לא להתנדב אלא לעשות. "אנחנו מאמינים שעיר לא צריכה מתנדבים, כי אם אזרחים שייקחו על עצמם אחריות", מסבירה לי נעמי מיוחס, מנהלת שיווק של "תוצרת הארץ", שהגיעה ללוד כמה חודשים אחרי הגרעין הראשון

"אין חונכות אישית, כי פרויקטים כאלה קיימים בלי סוף. אנחנו מבקשים ללמוד מה העיר צריכה. הסטודנטים פועלים למען המרחב הציבורי של כולם. כולל שלהם. זה יכול להיות פאב, זו יכולה להיות עדלאידע, וזה יכול להיות בית מדרש חברתי. אם משהו חסר למישהו מהסטודנטים, והוא מזהה את החוסר הזה גם אצל השכנים מסביב, זה סימן שהגיע הזמן לבדוק את ההיתכנות שלו. אנחנו לא באים להציל ערים, כי ערים לא צריכות שמישהו יציל אותן. בטח לא מישהו מבחוץ. אנחנו באים כדי לפעול מבפנים".

מיוחס, 27, נולדה בהתנחלות יקיר ונישאה לקיבוצניק, שאותו הכירה בלוד במסגרת הפרויקט. לפני שנה וחצי נישאו, קנו בית במרכז לוד, ובעוד שלושה חודשים הם צפויים להפוך להורים

12 ילדים נולדו כבר לבוגרי התוכנית שנשארו לחיות בלוד, ובשנה הקרובה עתיד להיפתח במקום מעון קהילתי דתי־חילוני, שאחת מהיוזמות שלו היא נאווה וייל אלקבץ

נאווה, 31, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, הגיעה ללוד לפני ארבע שנים עם בן זוגה, גם הוא מילגאי של הפרויקט. נשארו בעיר, ולפני שנתיים נולד בה דניאל שלהם. "זהו, זה הבית שלכם?" אני שואלת. "כל שנה אני אומרת, 'אני פה השנה'. קשה לי לענות על השאלה הזו. אבל זה כבר לא קשור ללוד, זה קשור למי שאני".

 



קידום אתרים
בניית אתרים: תבונה-מילניום