שירותים
בקליק

שירותים בקליק

האוכלוסייה בתקופה הע'ות'מאנית

האוכלוסייה המשיכה לגדול גם בסוף התקופה העות'מאנית. ב"לוח א"י" משנת תרנ"ה (1895) מציין לונץ, כי מספר תושבי העיר הוא 7,689 - מהם 5,450 מוסלמים, 2,180 יוונים-אורתודוכסים, 100 פרוטסטנטים ו-14 יהודים. סמית, אשר נתוניו מתייחסים לשנת 1896 כותב בספרו, כי בלוד היו 7,000-5,000 תושבים, אך כיוון שהמרווח בין שני המספרים הללו הוא גדול, קשה לקבל מן הנתונים הללו מספר מדויק. מצוין בספר פולטון משנת 1900, כי מספר תושבי העיר מגיע ל-15,000 תושבים, ומספר זה הוא בוודאי מוגזם. בלוח א"י של שנת תרס"ד (1904) מצוין, כי מספר תושבי לוד הוא 9,000 (מזה - 6,000 מוסלמים, 3,000 נוצרים הנחלקים לרוב יווני-אורתודוכסי הכולל 2,900 איש ולמיעוט פרוטסטנטי בן 100 איש). בספרה של משלחת ה"פרופסורים של כנסיית נוטר-דם מצרפת" מצוין, כי מספר תושבי לוד הגיע בשנת 1912 ל-7,000 תושבים (מהם - 2,000 נוצרים), נראה לי, כי יש לקבל את נתוניו של לונץ כמהימנים יותר, שכן הוא היה תושב הארץ, וכעורך עיתון ידע יותר על הנעשה בה (ייתכן שבתוקף תפקידו יכול היה לונץ להגיע לנתונים רשמיים). מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
בין הגורמים אשר עודדו זרימת תושבים ללוד, יש לציין את הדיור הזול ובמיוחד את השכרת בתים. בשנת 1918 ציין בן המקום: "במאה לירות יכול אתה להיהפך לבעל רכוש ואזרח קבוע בעיר."
המראה של תושבי העיר המשיך להיות בלתי נעים בגלל "מחלות עיניים מעוררות בחילה. אפשר לומר, שלכל אדם בלוד יש עיין אחת בלבד או אף עיין אחת". עד לשנת 1918 לא היה בלוד רופא. התושבים אשר נזדקקו לטיפול רפואי היו נאלצים לכתת את רגליהם לעין-קרע (היא ראשון-לציון). בית המרקחת הקרוב ביותר נמצא ברמלה. במצב אשר כזה אין פלא, שרק האמידים שבין תושבי לוד הגיעו לרופא, וגם זה - רק לאחר שרופאי האליל המקומיים לא הועילו. ד"ר ליאון מג'רו היה רופא הראשון, שהגיע ללוד ושרת בה מיד עם כיבוש העיר על-ידי הבריטים, אך עניין זה כבר שייך לפרק אחר. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה הנוכחית, עשו כמה יהודים ניסיונות להתיישב בלוד. בשנת 1885 עלה מווינה המהנדס ישראל נימצוביץ. כיוון שהיה בעל הון, החליט להקים בלוד בית חרושת מודרני לשמן. למטרה זאת הזמין מצרפת מכבשים משוכללים, וקיווה כי בדרך זו יזכה להפיק שמן בתפוקה העולה פי-כמה על התפוקה הממוצעת של המפעל הקיים. לצורך זה השקיע נמצוביץ במפעל 20,000 פראנקים צרפתיים. אולם נימצוביץ לא זכה לראות את תוכניתו מתגשמת. הוא לקה בבריאותו, ונאלץ להעביר את המפעל לממשיכו פינברג, שהיה תושב ראשון-לציון, עקר ללוד וקיווה כי המפעל יצליח שם. גם פינברג כקודמו לא נחל הצלחה. על-מנת להציל את המפעל מכישלון הכניס האיש שותף ערבי-נוצרי, אבל גם זה לא הועיל, והוא נאלץ למכור את חלקו במפעל ועזב את הארץ.
עם עזיבתו של פינברג חדל המפעל מלהיות בבעלות יהודית, אך יהודים לא הרפו מן הרעיון להקים בלוד מפעל להפקת שמן. בראשית המאה הנוכחית ייסד נחום וילבוש מפעל להפקת שמן בבן-שמן הסמוכה ללוד. את השמן הפיקו מגפת והוא היה הגרעין למפעל "שמן" הקיים עד ימינו אנו (בחיפה). מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
בשנת 1890 עשתה האגודה "למען ציון" ניסיון להקים יישוב יהודי בלוד. לשם כך נבנתה טחנת-קמח, והוקמו כמה חנויות. בעקבות ניסיון זה השתקעו בעיר בעלי מלאכה יהודיים, וביניהם גם צורפי כסף. אולם ניסיון זה כקודמיו אף הוא לא עלה יפה. בשנת 1893 מנה היישוב היהודי בלוד עשרים וחמישה איש, ואילו שנתיים לאחר מכן נמצאו במקום רק ארבעה עשר איש. זמן קצר לאחר מכן נותרו בעיר רק 3 משפחות וגם הן היו נאלצות ללכת לרמלה לצורכי תפילה ויום-טוב.
ניסיון אחר של התיישבות נעשה לאחר פרעות קישינייב. באותה תקופה הובאו ללוד יתומים יהודיים והוקם בעבורם בית-הספר "קריית-ספר" בהנהלתו של מר בלקינד. אך מחוסר ממון לתמוך בתלמידים נאלצו לסגור את בית-הספר. מניסיון זה ועד לתחילת תקופת המנדאט לא התקיים בלוד יישוב יהודי של ממש. רק בודדים עשו ניסיונות להשתקע בעיר, אך לרוב נכשלו ניסיונותיהם, והם עזבו את המקום לאחר תקופה קצרה. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך

close