שירותים
בקליק

שירותים בקליק

מראה לוד לאחר מלחמת העצמאות

עיריית לוד החדשה התמודדה עם בעיות רבות אשר נגעו בכל תחומי החיים החל מדיור, פרנסה, שפה, חינוך, בינוי ועוד.
ראשוני העולים התיישבו בבתים השלמים, שנמצאו ממערב לגרעין הישן של העיר, אולם עם ביטול הממשל הצבאי, פלשו לרובע הישן אלפי מתיישבים, מבלי שלקחו בחשבון את מצבם הרעוע של רוב הבתים בו. זרם העולים, שהגיעו ללוד על פי הכוונתה של מחלקת הקליטה או על פי יוזמה עצמית, יצר ביקוש רב למגורים, וכיוון שכך לא ביררו הבאים לעיר את תנאי מגוריהם. מחצית הראשונה של העשור נתאפיין בעיקר במצוקה כלכלית קשה שנבעה מהעדר פרנסה. בשנת 1954 ציין ראש העיר פסח לב: "מאות פועלים ופועלות יוצאים יום יום בכיוון תל אביב, ומוצאים שם מקורות פרנסה לעצמם. כמה מפועלי לוד מגיעים אפילו עד אילת, וחוזרים אחת לשבוע או אחת לשבועיים אל משפחותיהם בלוד. גם בכביש באר שבע סדום עבדו פועלים מומחים מתושבי לוד" (מתוך: עיתון "הדור" 23.4.1954).
במצב זה שהרבה מראשי המשפחות עבדו מחוץ לעיר מגוריהם, קשה היה לפתח זיקה כלשהי לעיר ואין פלא, שמשפחות רבות עזבו את העיר ועברו לערים אחרות. מסיבה זו דמתה העיר "למחנה מעבר" שבו שהו העולים עד להתבססות שדי היה בה כדי לרכוש דירה בחולון, בת ים, תל אביב ועוד.מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגראפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
העולים שהתיישבו בלוד בעשור הראשון נחלקו לשלוש שכונות עיקריות. רק בסוף העשור הוחל בבנייה של שכונה רביעית, שונה מקודמתה.
הרובע המערבי כלל בעיקר בתים יציבים, שנבנו בתקופת המנדאט הבריטי, אך ניזוקו במלחמת העצמאות. המתיישבים הרבים נאלצו לפנות מצבורים רבים של אשפה. חיי היומיום היו מאד קשים. בתים רבים לא היו מחוברים לרשת המים ותושביה נאלצו להביא את המים בדליים ממגדלי המים שהוקמו בצפון העיר ובמערבה. על אף שהבתים ברובע זה היו חדשים יחסית לבתי הרובע העתיק, נעדרה מהם תאורה חשמלית והתושבים האירו את ביתם בעששיות ובנרות. העלטה הכבדה,שירדה על השכונה בלילות גרמה להפצת שמועה ששודדים מסתובבים בשכונה ובכך גרמו לתושבים לא לצאת מביתם בלילות. רק עם התקנתה של תאורה ברחובות התחילו לפעול בה קורסים ללימוד השפה העברית ומועדוני נשים של ויצ"ו ארגנו קורסים לתפירה לנשים. הבילוי העיקרי במוצאי שבת היה טיול ברחוב הראשי (רחוב הרצל) על הכביש והמדרכות.
שכונת הרכבת - עם ביטול הממשל הצבאי השתכנו בבתים הנטושים שנאלצו להישאר ברובע המזרחי עד לכינונה של המועצה העירונית. מלבדם שוכנו בווילות הבריטיות כמה מעובדי הרכבת, אשר היו אחראים לתפעולה עם החזרתה לפעולה תקינה. ריחוקה של שכונה זאת מן המרכז העירוני ובידודה לא משך אליה את העולים החדשים שהגיעו ללוד בשנותיה הראשונות.רבים העדיפו לגור ברובע העתיק בצמוד לשכנים היהודים ולא בשכונה הערבית. בין הרובע המערבי לשכונת הרכבת הפריד שדה מכוסה בצמחייה של סוף, נפוצו שמועות, כאילו מאחורי הקנים אורבים מרצחים, והתושבים נמנעו לעבור שם. כאשר הופרכה השמועה החלה השכונה להתאכלס ביהודים. הזריזים השתלטו על חנויות המרכז המסחרי הקטן, שהוקם בתקופת המנדאט, ופתחו שם חנויות מכולת, מספרה, קיוסק ועוד.
העיר העתיקה - "הסכנה" - שכונה זו מיצתה את מצוקת החיים בלוד בעשור הראשון. מעניינת העובדה שהכניסה לעיר נאסרה ע"י המושל הצבאי וועדת עיריית לוד, אך פלשו אליה 450 משפחות ברוכות ילדים בין השנים 1949 - 1950 והפכו אותה לשכונה המאוכלסת ביותר בעיר. בתוך בתים מטים לפול, שסכנת התמוטטות ריחפה עליהם כל העת , גרו תושבים יוצאי עדות שונות, אשר דיברו בבליל של שפות; רובם היו מחוסרי עבודה, שהגיעו למקום לאחר שקצה נפשם במעברות. מחוסר ביוב מתאים נאלצו לא אחת לנקז את השפכים לרחובות הצרים, והיה בכך כדי להגדיל את הזוהמה ואת הלכלוך ברחובות המגואלים לרחובות הצרים.
כמו בשכונות אחרות גם שכונה זאת לא היתה מחוברת לרשת המים. כדי להקל על הדיירים, התקינה העירייה, כבר בתחילת שנות החמישים ברזי מים גדולים בכמה מן הצמתים של סמטאות הרובע. ליד הברזים הצטופפו במשך שעות ארוכות עשרות נשים וילדים, אשר נשאו בידיהם דליים, סירים גיגיות ומיכלים בהם הביאו מים לבתיהם. החרוצות שבין עקרות הבית הביאו לברזים את כביסתן ואת כל המטבח שלהם ועיכבו את העומדים בתור למים. המבנים הרעועים שימשו כאכסניה לעשרות יצאניות, סרסורים וסוחרי סמים. הללו הסתתרו בכוכים ויד החוק לא הגיע אליהם. בלילות היה הרובע מקום מסתור למסתננים שהגיעו לעיר לשם ריגול וגניבה. רובע זה הטיל מוראו על כל דיירי העיר ובעזרת העיתונות יצא שמעו לשמצה. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגראפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך

close