שירותים
בקליק

שירותים בקליק

אתרי תיירות

לפניכם מידע אודות אתרים מרכזיים בעיר:

לוד הינה בעלת עבר היסטורי עשיר המעוגן בממצאים החל מתקופת האבן, התקופה הכלקוליתית, הברונזה הקדומה ועד ימינו. העיר משופעת באתרים היסטוריים שרובם מרוכזים בתחומי העיר העתיקה.

לסיורים קוליים באתרי תיירות בלוד

פסיפס לוד 

גולת הכותרת של הממצאים בלוד טמון ברצפת הפסיפס מהמפוארות ביותר שהתגלו בישראל, אשר נחשפה בחודש יוני 1996, תוך כדי עבודות להרחבת כביש ברחוב החלוץ, במהלכן נעשו חפירות הצלה ע"י רשות העתיקות. חשיפת הפסיפס עוררה עניין רב בקרב הציבור הרחב, שהגיע בהמוניו לחזות בתגלית, והנושא זכה לסיקור נרחב בתקשורת בארץ ובחו"ל.

שטיח הפסיפס נדיר ביופיו ובאיכותו, גודלו 180 מ"ר, 10 X 18 מ', נשתמר בצורה מדהימה, מתוארך לסוף המאה השלישית ותחילת המאה הרביעית לספירה. הפסיפס הינו חלק מווילה רומית של אחד מעשירי לוד (דיופוליס) בתקופה הרומית המאוחרת. שטיח הפסיפס מצטיין בסגנון אומנותי מעולה, החיות מתוארות בצורה ריאליסטית ונטרוליסטית, המאפשר זיהוי מדויק של מין וסוג החיה. רצפת הפסיפס מציגה ספינות מפוארות וחיות ים ויתכן שהדבר מלמד כי בעל הווילה המפוארת היה יורד ים ולכן בחר בסצנות אלה בכדי לפאר את טרקלין ביתו.

פסיפס זה הוא מהפסיפסים הבודדים שהשתמרו בארץ מתקופה זו, והוא גם השלם והשמור ביותר הידוע עד כה בארץ. רצפת הפסיפס המפוארת בלוד היא ללא ספק המרשימה ביותר מבין הרצפות בארץ-ישראל ומהמרשימות בעולם העתיק כולו. ממצא תיירותי זה, המרשים ביותר בתחומי העיר, מעיד על חשיבותה ועושרה של העיר בתקופה הרומית.

בימים אלה מוקם מרכז פסיפס לוד בשיתוף פעולה בין עיריית לוד לרשות העתיקות הודות לתרומתה של קרן שלבי וויט ולאון לוי. המרכז יהווה חזית מכובדת ונקודת כניסה מרשימה לעיר, וכן מוקד לגאווה מקומית וחיבור עם היסטורית רבת השנים של העיר לוד לאחר הצגתו במוזיאונים הנחשבים ביותר בעולם פסיפס לוד חוזר למקום גילויו בעיר העתיקה בלוד. כחלק מתכנון המרכז מושם דגש על יצירת תוכן חדשני, אטרקטיבי ומתעדכן לקהלים השונים. הביקור בחלל המרכזי ילווה בתוכן אינטראקטיבי שיעורר את החושים וימשוך מבקרים מקהלים שונים. בחזית המרכז יוקם גן פתוח לציבור שישתרע על כ-2 דונם. הגן המחבר בין רחוב סטרומה לרחוב החלוץ, מייצר מוקד שהייה מוצל ומגונן בלב המרקם הבנוי המשמש כריאה ירוקה השואבת השראה מהגנים והגינות הרומיות, להן יש ביטוי בפסיפס. הגן ישמש כמתחם התכנסות למבקרים ואורחים וכן לשהייה, משחק ומפגש לתושבי העיר והשכונות הסמוכות. הפיתוח יכלול אלמנטים משחקיים הקשורים לתקופת הרומית, ספסלי ישיבה, פרגולות הצללה, וחיבור נגיש להולכי רגל.

כתובת: רח' סטרומה 9 לוד

 

פסיפס לוד 3

ח'אן אל חילו

חאן חילו, אחד מהמפוארים והגדולים מהחאנים שנותרו בארץ ישראל.  החאן שוכן במרכזה של בעיר לוד העתיקה, והוא היה פעיל מימי הממלוכים ועד לשלהי תקופת המנדט הבריטי. המבנה של חאן חילו הינו רבוע. הכניסה לחאן הייתה בשער רחב וגבוה הקבוע בקיר הדרומי. השער מעוטר בשתי קשתות שבמרכזן אבן ראשה מעוטרת, בקשת העליונה מותקן עדיין הוו שהחזיק את מנורת השמן שהפיצה אור בכניסה. הקשת התחתונה מעוטרת בעיטור בדגם "שחמט", משני צידי השער יש שני עמודים כעין "ספסלים". הפריטים הללו היו בשימוש בתקופה הממלוכית. החדרים הפתוחים שמשמאל לשער הכניסה שימשו כחנויות שפנו אל הרחוב.

למרות שהיום החאן הינו אחד המבנים הבודדים ששרדו במרחב העיר העות'מנית, בעבר החאן היה מרכז עיר צפוף, לידו נמצאו השוק, "חמאם" (בית מרחץ), תחנת משמר, ובאר-מים. מסביב לחאן אל חילו נמצאו בתי מלאכה שבהם עיבדו תוצרת חקלאית למוצרים מוגמרים, בתי בד, טחנות קמח, בית-חרושת להכנת שמן שומשומין וטחינה, בתי אריגה שבהם ארגו יריעות צמר לבניית אהלים (את חוטי הצמר לאריגה-טוו נשות לוד בביתן). חרשי ברזל שהתקינו פרסות לסוסים, אופנים לעגלות וכלי עבודה לחקלאות.

בתקופת המנדט הופעל החאן על-ידי משפחת חאלתה מלוד. משפחה זאת חכרה את החאן מוועד הנאמנים המוסלמי שישב בירושלים והתפרנסה מהשכרת חדרים ואספקת שירותים.
נוסף לאחזקת החאן-עסקו בני המשפחה במכירת תורמוס מתוק. את גרעיני התורמוס שרו בחביות גדולות שהוצבו באחד מחדרי החאן.  כאשר התורמוס היה ראוי למכירה-עברו בני המשפחה ברחובות העיר והכריזו על מרכולתם בקולי קולות-"תורמוס חילו, תורמוס חילו" שפירושו - תורמוס מתוק. ברבות השנים דבק במשפחה ובחאן הכינו - "חילו" שפירושו מתוק

עיריית לוד בשיתוף משרד התיירות באמצעות החברה הממשלתית לתיירות והחברה הכלכלית ללוד, עומלת על תכנון המבנה המרשים כמרכז ירידים מסורתיים אותנטיים של הקהילות השונות בעיר. חדרי החאן ישמשו לגלריות אומנות ולסדנאות פעילות למבקרים, רחבת החאן תשמש לקיום אירועים רבי משתתפים. הפיתוח יכלול שבילי גישה ופינות ישיבה המשלבים אלמנטים ייחודיים לעיר העתיקה

כתובת: רח' מחנות קפריסין 6 לוד

 

פארק השלום ופסל השלום

מרחב בו מרוכזים האתרים המשקפים את תולדות העיר לוד ואת שלוש הדתות, מצויים זה לצד זה בית הכנסת "שערי שמיים", מסגד "אל עומרי" וכנסיית "סנט ג'ורג'"

המקומות הקדושים האלו היוו את הגרעין של לוד, בקרבתם נמצאו שכונות המגורים ומוסדות הציבור ביניהם, השווקים, החאן ובתי הבד. המוסדות הללו שרתו גם את תושבי הכפרים שישבו בשפלת מודיעין ובבקעת לוד ולכן נחשבה לוד "כעיר ראשה לפריפריה חקלאית". הנגישות למרכז לוד הייתה בדרך ראשית שנכנסה ללוד מכיוון מזרח (כיום דרך מרדכי וחוה פרימן ורחוב החשמונאים(

פסל השלום ניצב ב"פארק השלום" סמוך למתנ"ס "רמת-אשכול" (מתנ"ס שיקאגו). את הפסל יצר הצייר והפסל הישראלי יגאל תומרקין. הפסל נחנך בשלהי שנות השבעים לרגל חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. הפסל  עשוי מחלקי טנקים ונשק ש"כותתו לאתים", ומעוצב במתכונת של מקדש עתיק. הפסל הוצב במרכזו של מתחם השלום בו שוכנים זה ליד זה בית כנסת, מסד וכנסייה ונועד לסמל את האחווה והידידות בין העמים והדתות השונות. 

כתובת: רח' אליהו גולומב 1 לוד

 

פארק השלום 3

פארק השלום 2

פארק השלום 1

כנסיית סנט ג'ורג'

הכנסייה שוכנת במרכז העיר העתיקה בשכנות למסגד "אל-עומרי". היא ניצבת באתר שבו מצביעה המסורת הנוצרית על קברו של ג'ורג' הקדוש הנחשב לפטרון של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית. לפי המסורת הנוצרית  במאה הרביעית לספירה הוצא ג'ורג' להורג בפקודת הקיסר הרומאי דיוקליטנוס משום שסרב להתכחש בפומבי לדת הנוצרית. הוא הובא לקבורה בעיר הולדתו לוד. על הקבר נבנתה כנסייה ושם העיר לוד הוסב מ"דיוספוליס" (עיר האלוהים – כפי שכונה על ידי הרומאים) לגיאורגפוליס (על שם גורג' הקדוש) אמונתו הבלתי מתפשרת במחיר ויתור על חייו, זכתה את ג'ורג' במעמד של "קדוש". התנהגותו נתפשה בנצרות כהוכחה שהאמונה באלוהים ובצדק נותנת לאדם כח להתגבר על צרות ומצוקות. גישה זאת מומחשת בתבליט המתנוסס על משקוף הכנסייה בו נראה ג'ורג' הקדוש מדביר בחניתו את הדרקון המסמל את כוחות הרשע והשאול.

הכנסייה נבנתה במקורה בתקופה הביזנטית, נחרבה בזמן השלטון המוסלמי, נבנתה מחדש בימי הצלבנים, נחרבה שנית ונבנתה ככנסייה יוונית אורתודוכסית בשנת 1870. היא משמשת מוקד משיכה לעולי רגל נוצרים רבים וב16 לנובמבר בכל שנה,  התאריך בו לפי המסורת נקבר ג'ורג' בלוד, נערכים במקום טקסים ותהלוכות במסגרת "עיד אל ליד"-חג לוד.

כתובת: רח' אליהו גולומב 1 לוד

שעות פתיחת הכנסייה: ראשון, שישי, שבת 9:00-13:00, שני-חמישי 9:00-16:00  

 

כנסיית סנט ג'ורג 2

כנסיית סנט ג'ורג 1

מסגד "אל עומרי"

המסגד שוכן במרכז העיר העתיקה בשכנות לכנסיית "סנט ג'ורג'". מתחם המסגד נבנה במאה השלוש עשרה בפקודת הסולטאן הממלוכי בייברס על חלק משטחה של הכנסייה הצלבנית "סנט ג'ורג'" שהרסו הממלוכים בעת כיבוש לוד. לשם בניית המסגד השתמשו הממלוכים באבני גזית, בעמודי הגרניט והשיש ובכותרות שנותרו מהכנסייה הצלבנית ההרוסה.

כיום נכנסים אל מתחם המסגד בשער שנמצא בחומה הצפונית אולם בתקופה העותמאנית הכניסה למתחם המסגד הייתה בשער הקבוע בחומה המערבית. מעבר לחומת המסגד יש חצר קטורה שבה ניצב ה"ואדו" זהו מתקן מים בו מטהרים המתפללים טרם כניסתם להתפלל במסגד. המים זרמו לואדו בתעלה מבאר שנמצאה ליד "ח'אן אלחילו" וסיפקה מים גם לחמאם שנמצא בסמוך. מי הבאר היו מלוחים ולכן היא נקראה בשם "מלחה". בדופן המזרחית של הואדו, ניתן לראות קטע מצינור החרס שהוליך את המים. החדרים שנמצאים בחומה המערבית של המסגד נפתחים לפטיו מקורה שחללו מתלכד עם החצר הקטורה. הפטיו והחצר הקטורה משמשים "כמסגד חצר" כאשר אולם המסגד צר מלהכיל את כל המתפללים. משמאל לשער הכניסה למסגד ניצב באתרו עמוד נושא כותרת. העמוד שרד מכנסיית סנט-ג'ורג' הצלבנית שהייתה בנויה במתכונת של בזיליקה והכילה אולם תווך שתקרתו גבוהה ומשני צדדיו היו סיטראות שתקרתן הייתה נמוכה. מעל לשער הכניסה למסגד משולבים פריטי קישוט שהשימוש בהם היה רווח בתקופה הממלוכית. שני טורי עמודים מחלקים את האולם המרכזי של המסגד לשלושה מרחבים. בקיר הדרומי של המסגד ב"קיבלה" קבוע "המחרב" זוהי הגומחה המצביעה על כיוון התפילה לעיר הקדושה מכה. מימין למחרב נמצא ה"מינבר" זוהי הבימה שמעליה נישאות הדרשות.

מסגד "אל-עומרי" נקרא גם בשם "המסגד הגדול, ומשמש כמסגד המרכזי של תושבי לוד המוסלמים. במבני הספח של המסגד פועלים מסגד לנשים וגן ילדים. את הכניסה למסגד הגדול מעטרת כתובת  המספרת כי הוא נבנה על ידי: "אדוננו הסלטאן המפואר, משענת העולם והדת, אבי הכיבושים ביברס בן עבדאללה, יד ימינו של אמיר המאמינים", ומזה כשבע מאות שנה הוא משמש כמסגד המרכזי של לוד.

כתובת: רח' אליהו גולומב 1 לוד 

 

מסגד אל עומרי 2

מסגד אל עומרי 1

בית הכנסת אביר יעקב

בית הכנסת אביר יעקב היה בית הכנסת הראשון שהוקם בלוד עם אכלוסה בידי עולים יהודים מארבע קצוות תבל לאחר שחרורה במלחמת העצמאות. בית הכנסת נוסד על ידי עולים מצפון אפריקה ובמשך כמה חודשים התפלל בו רבי ישראל אבוחצירא "הבבא סאלי". בשנים האחרונות, לאחר תקופות ארוכות של ירידה במספר המתפללים שופץ בית הכנסת והוא זוכה לעדנה מחודשת.

 כתובת: רח' הרצוג 1 לוד 

 

בית הקשתות (בית בד)

בית הקשתות הינו מבנה אבן מרשים, הבנוי מקשתות מוצלבות שבבסיסן אומנות רחבות. המבנה המחולק לשלושה טורים של קשתות שכל אחת מהן נבנתה בתקופות היסטוריות שונות. בית הקשתות הינו מבנה רב שלבי הבנוי מאבן כורכר מקומית. הטופוגרפיה של המבנה אינה אחידה וניתן להבחין בשלושה אגפים המשתנים בגובה התקרה ובגובה מפלס הקרקע. שלושה סגנונות אדריכליים מעידים על שלושה שלני בנייה עיקריים. את הקמרונות המרשימים המאפיינים את המבנה ניתן לחלק לשלוש קבוצות: הקמרונות באגף הצפוני מונומנטליים במיוחד בשלב גובהם ורוחבם, גודל האומנות ואיכות הבנייה. אבן הבנייה כמו גם האיכות האדריכלית מרמזים כי בעבר תמכו במבנה מפואר בעל חשיבות ובעל נפח מרשים, ככל הנראה קמרונות אלה משויכים לתקופה הצלבנית. הקמרונות האמצעיים והדרומיים משויכים לתקופה הממלוכית והעות'מנית בהתאמה. בתקופה העותמנית ובימי המנדט הבריטי שימש המבנה כבית בד. בתי הבד שוכנים  בשולי המרכז העתיק של לוד. הם כוללים בדרך כלל מתקנים מסורתיים ליצירת שמן זית ומתקנים ליצור שמן שומשומין טחינה, וסבון. בתי הבד פעלו בעיקר בתקופה העותומנית והבריטית, והיוו את המרכז התעשייתי של לוד שהתבססה על יצור מוצרים שונים הקשורים לשמן. רובם של בתי הבד היו בבעלות מוסלמית אולם חלקם בבעלות יהודים, של יזמים יהודים שניסו לפתח מפעלי תעשייה ראשונים בארץ ישראל. בתי בד אלו הפסיקו את פעילותם בשנת 1948, אך כמה מהם נשארו במלוא גדלם ותפארתם.

מבנה בית הקשתות ישוקם ויפותח כמרכז אומנות ותרבות. במקום עתידים להתקיים הופעות, הרצאות ופעילות אומנותית. הפעילות תעשה בדגש על שמירה וחיבור לקהילה המקומית.

כתובת: רח' העלייה ב' פינת סג'רה לוד

 

מסבנה

סמוך לשוק לוד המתחדש נמצאת המסבנה. מפעל ליצור סבון שפעל בשלהי התקופה העותומנית ובראשית ימי המנדט. את הסבון יצרו מתמיסה שהכילה שמן זית מאיכות ירודה. בתוך דוד מתכת בישלו תמיסת שמן זית מעורב בבורית, המים שהיו בשמן התנדפו והנוזל שבדוד התמצק לעיסה. את העיסה, החומר המוצק – הסבון, חתכו בחוט ליחידות ובמכת פטיש הטביעו על כל יחידה את סמל המפעל. בית הבד המזרחי נחשב למפעל מתקדם מסוגו, תודות למיכון ולמינוע שאפשרו לקלוט כמויות גדולות של חומר גלם ולעבדן בזמן קצר יחסית. מפעל הסבון פעל רק מספר מצומצם של שנים, עד שהבניין נפגע מרעידת אדמה בשנת 1927.

כתובת: רח' גולומב פינת אלשוילי לוד

 

מסבנה

גשר ג'ינדאס  (גשר בייברס)

גשר ג'ינדאס שוכן ביציאה הצפונית מהעיר לוד, בין כביש 40 למסילת הרכבת המובילה אל העיר מצפון. שמו גשר ג'ינדאס על שם כפר ערבי בשם זה שהיה במקומו של היישוב הנוכחי גינתון, שמו הנוסף נקרא גם על-שמו של בונה הגשר הסולטן הממלוכי בייברס שהקים אותו בשנת 1273 על דרך הדואר הממלוכית הראשית שהובילה ממצרים לסוריה.

הגשר בנוי על קמרונות גדולים ומחודדים המפצלים את הזרם של נחל אילון, אשר בחורף עלול להיות חזק במיוחד. משני עברי הקשתות של הגשר יש שתי דמויות של אריות הטורפות עכברים קטנים, סמל לממלוכים הגוברים על הצלבנים. בין החיות ישנה כתובת בערבית המהללת את בייברס ומתפללת לאללה.

מעל האבן הראשה של הקמרון המרכזי בשתי החזיתות של הגשר, קבוע לוח ובו כתובת המספרת שהגשר נבנה על-ידי "השולטאן האדיר א. טאהר רכן א. דין בייברס בן עבדאללה... בהנהלת העבד הנכנע עלא א. דין א. סואק בשנת 671 להגרה היא שנת 1273 לספירת הנוצרים".

בלוחות הקבועים משני צידי הכתובת חקוקה דמות של בעל-חיים מיתולוגי הדורס בעל-חיים קטן. בעל החיים המיתולוגי שהינו ספק אריה ספק ברדלס הוא הסמל של השולטאן הממלוכי בייברס שבימיו הסתיים שלטון הצלבנים. התבליט מציג את כוחו האדיר של השולטאן ואת הגורל המר הצפוי לאויביו.

בשל הכתובות והתבליט יחסו את בניית הגשר לממלוכים אולם לאחרונה אותרו צלבים החקוקים על הנדבכים השקועים בבוץ. ממצאים אלו מעידים שהגשר נבנה על-ידי הצלבנים כדי להבטיח את סדירות התעבורה בחודשי החורף בדרכים שקישרו את ערי הנמל עם ירושלים הבירה. הממלוכים שיפצו את הגשר וקבעו בו את הכתובות. יש סברה שאבני הבניין לתיקון הגשר נלקחו מהכנסייה ההרוסה "סנט ג'ורג'". 

כתובת: הגשר נמצא ברח' אבא הלל סילבר ביציאה הצפונית מהעיר לוד 

 

סביל "סובייח"

סביל סובייח נמצא ברחוב החשמונאים מול מבנה מכללת "עתיד". "סביל" היא מילה בשפה הערבית ופירושה שוקת. זהו מתקן שסיפק מים לשתייה אשר נבנה בשלהי המאה ה-19. המים נשאבו מבאר המצויה בחלקו האחורי נבעו מהפתחים הקבועים בקיר ונקוו לשוקת המצויה בקדמתו. ייחודו של הסביל שהוא ככל הנראה המבנה הראשון שנבנה בחלקה הדרומי של לוד העתיקה.

בארץ-ישראל נבנו הסבילים על הדרכים הראשיות ששימשו צירי תנועה. בלוד - ממוקם הסביל במפגש שתי דרכים. א. "דרך רוחב" שהייתה בציר ירושלים - יפו ועברה בלוד (כיום דרך מרדכי וחוה פרימן ורחוב החשמונאים). ב. השביל שהוליך מדרך הרוחב אל מרכז לוד העתיקה ושימש כשביל כניסה ראשי ללוד העותמאנית. בעבר היה השביל מרוצף ותחום באבני שפה מסותתות.

הסביל נבנה על ידי חאג' יחיא, שחי בלוד בתקופה העות'מאנית. הוא ראה אנשים רבים עוברים בעיר, אך שם לב לכך שאין מספיק מים בשבילם. לכן החליט להקים ברזיה על הדרך הראשית. לאחר שחפר את הבאר ובנה את הברזייה התברר שהמים במקום היו מלוחים. מרוב צער, נפטר חאג' יחיא והסביל ככל הנראה נותר ללא שימוש.

הסבילים הם עדות לאורח החיים וסדרי התחבורה ששררו בארץ-ישראל עד תקופת המאנדאט. בתקופה זאת החל השלטון לזפת את תוואי הדרכים ולפתח מערכת כבישים חדישה מותאמת לתעבורה מוטורית. הסביל בלוד הוא פינת חמד ומזכיר את ייחודה של העיר כצומת דרכים.

כתובת: רח' החשמונאים בקרבת כיכר השוטר לוד

 

סביל "סובייח"

באר השלום

הבאר ממוקמת בשדרות ירושלים, שהינו קטע על דרך שהייתה פרושה לארכה של ארץ-ישראל. הבאר שרתה את בני-האדם והבהמות שהתלוו אליה בשירות סוחר, במסעות צבא וכן בהליכה מיעד אחד למשנהו. מסביב לבאר חנו האנשים שהגיעו ממקומות שונים והחליפו חוויות ומידע. וכך נוסף לחניה מסביב לבאר מימד של אירוע תקשורתי וחברתי. המבנה בנוי אבני גזית שוות גודל, ומקורה בכיפה המקנה למבנה צביון ייחודי. הנדבך העליון של המבנה מעוטר בכרכוב המעוצב בדגם "שחמט". משני צידי הכניסה למבנה יש זוג עמודים נמוכים המכונים בשם "ספסלים". מקובל ליחס את השימוש בפריטים הארכיטקטוניים הללו לבניה בתקופה הממלוכית במאות י"ג-ט"ז.
שני פריטים עיקריים מעידים על השימוש של המבנה  :א. פי הבאר - עשוי חולית שיש הקבועה ברצפה. המים הועלו מהבאר בדלי הקשור לחבל. בדופן החוליה נראים היטב החריצים שנוצרו כתוצאה מחיכוך החבל בעת העלאת המים. ב. השקתות - את המים ששאבו שפכו לשקתות הנמצאות בדופן הפנימית מתחת לפתחי החלונות. לצורך שתית מים הכניסו הבהמות את ראשן דרך הפתחים וכך הגיעו אל המים שבשוקת. התקנת השקתות מבית למבנה הבטיחה את ניקיון המים והמבנה. הערבים קראו לבאר בשם "ביר זיבאק" שפרושו "באר הגפרית".

כתובת: שדרות ירושלים לוד (לאורך הטיילת) לוד

 

עץ השקמה של הנרייטה סאלד

נפשה של הנרייטה סאלד נקשרה בעץ השקמה העתיק הצומח מנגד ל"באר-השלום". כשנסעה מירושלים לבקר את חניכי עליית הנוער נהגה הנרייטה סאלד לנוח בצל עץ זה. המבנה הכיפתי של "באר השלום" הוסיף נופך מיוחד למקום. החל במחצית שנות השלושים, עמדה הנרייטה סאלד בראש "הלשכה לעליית הנוער" שהעלתה מגרמניה לארץ-ישראל בני נוער יהודים רבים ככל האפשר. במשך מלחמת העולם השנייה ואחריה התרחבה פעילות הלשכה והיא עסקה בהעלאת בני נוער יהודים מאירופה ומארצות המזרח, בני הנוער התחנכו במסגרת חברות נוער שהוקמו בקבוצות, במושבים, בבתי-ספר חקלאיים ובחוות לימוד. את כל חייה הקדישה הנרייטה סאלד לפעילות עם בני נוער, היא החשיבה אותם כבניה וכונתה בשם "אם עליית הנוער".

יתכן שהיחס המיוחד שפיתחה הנרייטה סאלד לעץ השיקמה נעוץ בדמיון החזותי הקיים בינו לבין המכלול של "קבר רחל" שנמצא ב"דרך אפרתה". גם במעמדה כ"אם עליית הנוער" קיימת הקבלה למעמדה של רחל אמנו שבמסורת היהודית נחשבת כ"אם הבנים". אולם בניגוד לרחל אמנו "המבכה את בניה כי איננו עוד" ראתה הנרייטה סאלד את שכר פעולתה בהשבת הבנים למולדתם.

עץ השקמה התחבב על היהודים בארץ-ישראל גם בזכות האגדה המספרת שחייהם של האחים החשמונאים ניצלו ממות מידי חיילים מהצבא הסלבקי תודות למקלט שמצאו בתוך גזעו העבות.

כיום מהוה עץ השקמה אתר הנצחה להנרייטה סאלד - האשה ופעלה. בשנת תשל"ד (1974) במלאת שלושים שנה למותה הקים "ארגון נשות הדסה" את כתל הזיכרון שבו נקבע לוח זיכרון. בקיץ תשמ"א (1981) נערכה באתר עצרת זיכרון שבה ניתן שמה של הנרייטה סאלד לרחוב המקשר בין שדרות ירושלים לרחוב החשמונאים אשר מונח על הדרך לירושלים.
לוח הנצחה חדש נקבע בכותל הזיכרון בקיץ תשנ"א (1991) בעת שנערך במקום כנס עולמי של ארגון "נשות הדסה".

עץ השקמה מנציח את הנרייטה סאלד ואת פעלה בהעלאת בני-נוער יהודיים למולדתם, בעוד שהעץ ובאר השלום ממחישים את ייחודה של לוד כ-"עיר דרך".

כתובת: שדרות ירושלים לוד (לאורך הטיילת)

 

עץ השקמה

תחנת הרכבת העותומאנית"תחנת א-ליד"

הבניין המשמש כיום את "התחנה - מרכז הצעירים בלוד", ממוקם במדרחוב גרטבול,  שימש כבנין של "תחנת א-ליד" על מסילת הברזל שנחנכה בחודש ספטמבר 1892 וקישרה בין יפו לירושלים. תחנת הרכבת שכנה ממערב לשטח המבונה של הכפר א-ליד בלב השטחים החקלאיים בהם גדלו גני-ירק,  בוסתני פרי וכרמי זית. עם הפעלת הרכבת, השתפרה הנגישות של תושבי לוד והכפרים שבקרבתה ובשוליה אל המרכזים העירוניים יפו-ירושלים וכן אל הישובים ששבנו לאורך המסילה.

במסגרת שיפור מערך הרכבות בארץ-ישראל ושילובו במסילה החיג'אזית שנסללה בעבר הירדן וחיברה את תורכיה עם ערב הסעודית - בנו התורכים בארץ-ישראל "מסילה-אורכית" בקו "ג'נין באר-שבע". בתחנת א-ליד התחבר הקו האורכי שבא מצפון עם מסילת יפו-ירושלים, ובתחנת הרכבת בנחל-שורק היא תחנת הצומת, התפצל הקו שירד לבאר-שבע וכך ניתן היה לנוע ברכבת ברוב חלקי הארץ.

לפיכך, כשנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה שימשה א-ליד "כתחנת צומת" למסילת האורך.
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, פרקו התורכים את קטע המסילה א-ליד - יפו כדי לסכל את התכנית של הצבא הבריטי לנחות בחוף-יפו ולהתקדם ברכבת אל תוך הארץ וכך לכבוש את ירושלים ואת צפון ארץ-ישראל בעוד שמסילת האורך המשיכה לשרת את הצבא התורכי עד שהובס ע"י הצבא הבריטי.

לאחר שהסתיימה המלחמה חידשו הבריטים את קטע המסילה יפו-ירושלים וכך תופעלה מחדש תחנת א-ליד. בד בבד עם התקדמותם ממצרים לארץ-ישראל הניחו הבריטים מסילת ברזל חדשה שלאורכה ובשוליה נבנו מחנות צבא. בלידא (LYDDA) ממערב לשטח המבונה בנו הבריטים תחנת רכבת גדולה וחדשה שענתה על צורכי הצבא והיישוב האזרחי. הבריטים ביטלו את קטע המסילה לידא-רמלה בשל היותו ארוך ומפותל ובמקומו הונחה מסילה חדשה קצרה יותר שקישרה את תחנת LYDDA עם התחנה שהייתה ברמלה. כתוצאה מכך בוטל התפקוד של תחנת א-ליד והמבנה הוסב לשמש כבית-ספר עירוני.

עם הקמת לוד העברית שימש הבניין כתחנת מגן-דוד-אדום של איגוד הערים לוד-רמלה, ובשלב מאוחר יותר את משרדי המוקד העירוני ואגף הביטחון. עצי האקליפטוס הענקיים הינם שריד לשדרה שהייתה נטועה לאורך המסילה.

 כתובת: רח' גרטבול 2 לוד

 

תחנת הרכבת העותמנית 2

1 תחנת הרכבת העותמנית

תחנת הרכבת הבריטית  

תחנת הרכבת הבריטית שנוסדה זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה שימשה כמרכז הארצי של רשת הרכבות הבריטיות בארץ ובמידה רבה כמרכז תחבורתי לכלל המזרח התיכון. במרחב התחנה היו מסילות רבות, אזורי מסחר תחזוקה ושירותים ,וכיעד אסטרטגי היא שימשה להתקפות של כנופיות ערביות ומחתרות יהודיות כנגד הבריטים. הבריטים הקימו סמוך לרכבת שכונה שנועדה לאנשיה ונודעה בשם שכונת הרכבת. גם  כיום משמשת התחנה כאחד המרכזים של רכבת ישראל וסמוך אליה נבנה בנין הנהלת הרכבת.

 

תחנת הרכבת הבריטית

מגדל המים

מגדל המים שברחוב כצנלסון נבנה במחצית שנות השלושים על-ידי עיריית לוד על הגבול המערבי של השטח המבונה, ממערב ללוד העתיקה ובמרחק גדול ממנה. איתורו מצביע על כיון התפתחות השטח העירוני המבונה בתקופת המנדט. מגדל מים נוסף נבנה מצפון לעיר, מחוץ לשטח המבונה. הפעלת מגדלי המים היוו סממן לפעילות מרכזית של עירייה ולתהליכי פיתוח ומודרניזציה שהתרחשו בעיר, הן בשל הגידול במספר תושבי העיר והקמת שכונות חדשות, והן בשל ייסודה של עיריית לוד והחלת דפוסי שלטון מוניציפלי אשר חייב את העירייה לפתח רמת שירותים בהתאם לקריטריונים שנקבעו בחוק. אספקת מים סדירה בפיקוח תברואי היה חלק מהמשימות שהעירייה נטלה על, זאת לאחר שספיקת הבארות לא הדביקה את הגידול בצריכת המים והתעורר צורך במקורות מים נוספים. כמויות המים שסופקו על-ידי מגדלי המים ענו על הצריכה המוגברת.

הכרת תולדות מגדלי המים פירושה לימוד שלבי ההתפתחות העירונית והחברתית שהתרחשה בלוד החל במחצית שנות העשרים.

 

מגדל המים

בית יד לבנים

בית "יד לבנים" בלוד, נחנך ב- 11.7.95, יום שחרור לוד (11.7.48) במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ז"ל. בית "יד לבנים" הינו מפעל לזכרם של בני לוד אשר נפלו במערכות ישראל, במלחמות וביניהן, בעת מילוי תפקידם ולמרבה הצער גם בתאונות אימונים ובתאונות דרכים. ההנצחה היא הפעולה הקולקטיבית, שבה מחויבים אנו כלפי מי שאיבדו את היקר וכלפי הנופלים, שבמותם ציוו לנו את החיים. ביום חנוכת בית "יד לבנים", נחנך נדבך נוסף במסגרת מפעל זה - עמדת מחשב "גווילי הבנים" ובה מאגר מידע המתעד בכתב, בתצלום ובצליל את קורות חיי הנופלים, תמונותיהם ופרשת נפילתם.

עמדת המחשב המוצבת באולם ההנצחה בבית "יד לבנים", הינה גלעד למשפחת השכול ומוקד לימודי וחינוכי לתלמידים ולתושבי העיר. בית "יד לבנים" ומפעליו ישמשו כאבן שואבת להנחלת מורשת גבורת ישראל בכלל וגבורת בני לוד בפרט, וכאמצעי למחקר בנושאי ההנצחה ומורשת הגבורה.

סמוך לבניין נמצאת מפקדת משמר הגבול . בבניין המפקדה  שכנה המשטרה הבריטית של העיר בימי המנדט ובמלחמת השחרור. סביב המשטרה נערך הקרב המכריע שהביא לכיבוש לוד ב11 ביולי 1948.

 

המוזיאון למורשת עדות ישראל

המוזיאון למורשת עדות ישראל שוכן בלב העיר לוד הינו אי קטן של תרבות ושורשים, בו מוצגים מאות מוצגים יקרים ונדירים מן הפולקלור של עדות ישראל, ובמיוחד של יהדות צפון אפריקה. בין המוצגים מאות בגדים מסורתיים, תכשיטים, כלי בית, עבודות אומנות ופריטי יודאיקה. 

הפריטים בעלי הערך ההיסטורי נאספו אל המקום מכל רחבי העולם, מאז היווסדו בשנת 1983. חלקם נאספו ממקומות מרוחקים ועשו דרך לא דרך, למען שחזורו של עולם הולך ונעלם. 

כל חדר במוזיאון מוקדש לעדה, והמוצגים כוללים בגדים מסורתיים, אביזרים לכלות, טבעות נישואין, תכשיטים, מיני בשמים ותרופות, כלי בית, חפצי נוי, שטיחים, תמונות רקומות, ציורים ועוד. כמו כן מוצגים במקום תשמישי קדושה למיניהם, כגון ספרי תורה, מגילות אסתר, חנוכיות, מנורות, גביעים לקידוש, רימונים, פרוכות וכן כתרים ומעילים לספרי תורה. המוזיאון אף מחזיק באוסף בן 100 כתוּבּות, כולל כתובות גרוזיניות נדירות

כמו כן מתקיימות במקום שלל פעילויות תרבות, ואף פעילות אקדמית במסגרת מכון הברמן למחקרי ספרות. תחומי המחקר האקדמי במכון כוללים את חקר הספרות העברית לתולדותיה ולזרמיה, את חקר התרבות של יהודי המזרח וצפון אפריקה ואת חקר הספר העברי והביבליוגרפיה העברית. המכון משרת חוקרים, מרצים ואנשי תרבות, והוא מקיים קשרי מדע, חילוף פרסומים ושיתוף פעולה עם אוניברסיטאות, מוסדות חינוך, ספריות ומכוני מחקר חשובים בארץ ובעולם

כתובת: שדרות דוד המלך 20 לוד

טלפון 08-9244569, דוא"ל: zmalachi@post.tau.ac.il

 

מוזיאון ארצות המקרא

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך

close