למעלה מ-5,500 שנות היסטוריה יש לעיר לוד, אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל ומהבודדות שבהן לא פסק רצף ההתיישבות מעולם. מיקומה המיוחד במרכז ארץ ישראל, משך אליה את אבות אבותינו התנ"כיים. במהלך ההיסטוריה משלו בה חליפות נוצרים ומוסלמים, כשהסולטאנים התורכיים הם שהותירו בה מזכרות ארכיטקטוניות הפזורות בשפע.

תמיד שימשה מרכז רוחני ליהודים, למוסלמים ולנוצרים. כבר בעת העתיקה, הייתה לוד תחנה בדרך הים אשר היוותה את עורק התנועה העיקרי של ארץ ישראל. לעובדה זאת הייתה השפעה מכרעת על מעמדה ועל התפתחותה של העיר לוד, אשר נמצאה על תוואי של נתיבים מרכזיים. בדרכים הללו שהצטלבו בלוד, הילכו שיירות, אשר בעליהן התעכבו בעיר, סחרו בה ותרמו להתפתחותה הכלכלית בכל הזמנים.

בתקופת פריחתה נחשבה לוד כמשנה לירושלים, גדולי הרבנים ישבו בה והיו בה סנהדרין קטנה וישיבה גדולה, בראשה רבי אליעזר בן הורקנוס ובה הורו גדולי החכמים והתנאים בהם רבי טרפון, רבי עקיבא ועוד.

לאורך כל השנים ידעה לוד תקופות של שגשוג ופריחה לצד תקופות של שפל וירידה, זאת בשל המלחמות הרבות שפקדו את האזור והמעבר של העיר מיד שליט אחד למשנהו: היוונים, הרומאים, הצלבנים, העותומאניים, התורכים, כולם הגיעו לעיר לוד או לסביבתה, ושלטו בה במהלך השנים והתקופות ההיסטוריות.

לוד חזרה לידיים יהודיות במלחמת העצמאות כאשר גדוד קומנדו 89 בפיקודו של משה דיין, שיחרר אותה במהלך "מבצע דני" ביום ה' בתמוז תש"ח (11.7.1948). ביום ו' באייר תש"ט (5 במאי 1949), הוענק ללוד מעמד של עיר.

כעיר קולטת עלייה בשנותיה הראשונות, נקלטו בה אלפי יהודים מקצווי תבל. עם השנים הפכו אלפי העולים לחלק בלתי נפרד מההווי של העיר והתלכדו להם יחד, בלי כל הבדל, לפסיפס נפלא של תרבויות וחברה רבגונית  - דתיים ושאינם דתיים, ותיקים ועולים, צעירים ומבוגרים, יהודים ושאינם יהודים. לוד כעיר מעורבת, מהווה סמל ודוגמה בישראל לדו-קיום המושתת על ערכים של סובלנות, הבנה וכבוד הדדי, בעיר שבה חיים יחד, זה לצד זה, יהודים, נוצרים ומוסלמים. כיום מונה אוכלוסייתה של העיר, למעלה מ-81,000 תושבים.