לוד-פאר מישור החוף של ארץ ישראל

ההיסטוריה והארכיאולוגיה של העיר לוד

ממצאים ארכיאולוגיים מעידים כי לוד נוסדה לפני כ-8,000 שנה (בתקופה הניאוליתית) בסמוך לאפיק נחל איילון. בחפירות הארכיאולוגיות נחשפו בתי חומר ואף קברים בהם הוטמנו תושבי האתר. מאז היווסדה, לוד הייתה מיושבת בכל התקופות ההיסטוריות של ארץ-ישראל וככל הידוע זו העיר היחידה בארץ-ישראל ששמרה על יציבות יישובית כה מרשימה. אפילו ירושלים, קיסריה ועכו ננטשו בתקופות מסוימות בעת שלוד נותרה על כנה.

לוד נכנסה לדפי ההיסטוריה כבר בימי הפרעה המצרי הנודע, תחותמס ה-3, אשר עבר בלוד בדרכו להכניע ברית של ערי כנען וסוריה סמוך לעיר מגידו. התעודות המצריות מלמדות שלוד הייתה נקודה חשובה על אם "דרך הים", היא ה"אוטוסטרדה" הקדומה החשובה ביותר במזרח הקדום.

החל מהתקופה הפרסית הפכה לוד למרכז חשוב לקהילה היהודית. לימים בתקופת המשנה והתלמוד היה בלוד מרכז ראשון בחשיבותו של יצירה רוחנית וספרותית ורבים מגדולי הרבנים חיו בעיר ויצרו בה. גם רבי יהודה הנשיא, אשר היה מזוהה עם ציפורי שבגליל, הרבה לבקר בלוד ופעל בה.

בתקופה הרומית, בעת שהארץ נוהלה על ידי האימפריה האדירה, זיהו השליטים את לוד כצומת דרכים מרכזי בארץ ישראל. שבע דרכים אימפריאליות חיברו את לוד עם כל המרכזים החשובים של הארץ ובכך הרומים הפכו את העיר לליבה הפועם של ארץ-ישראל. לוד נקראה באותם ימים “DIOSPOLIS” "עיר האלוהים" וכיאה לעיר האלוהים נבנו בה מקדשים מפוארים והיא הפכה לעיר מפוארת אשר לא נפלה בפארה מקיסריה, מבית שאן ומערים רומיות אחרות. בחפירות בעיר נחשפו וילות רומיות מפוארות ובהן רצפות פסיפס, רהיטי שיש, מטבעות זהב ותכשיטים. גולת הכותרת של הממצאים בני התקופה היא רצפת הפסיפס שנחשפה בוילה רומית מן המאה הרביעית לספירה, בשכונה הנקראת כיום נווה-ירק. רצפת הפסיפס מציגה ספינות מפוארות וחיות ים ויתכן שהדבר מלמד כי בעל הווילה המפוארת היה יורד ים ולכן בחר בסצנות אלה בכדי לפאר את טרקלין ביתו.

רצפת הפסיפס המפוארת של העיר לוד נחשפה בשנת 1996 והיא ללא ספק המרשימה ביותר מבין הרצפות בארץ-ישראל ומהמרשימות בעולם העתיק כולו.

בלוד נולד וחיי ג'ורג', אשר היה לימים קצין בצבא הרומי. ג'ורג' בחר להפיץ את הנצרות ברחבי העולם בימים בהם הפצת הנצרות נתפסה כעברה ובעיקר הייתה אסורה על חיילי הצבא. אגדות רבות מספרות כי באחד ממסעותיו נתקל ג'ורג' בדרקון מאיים, נלחם בו וגבר עליו. סצנת המאבק בין ג'ורג' הקדוש לדרקון הפכה לאחת מהחשובות באומנות הנוצרית בעולם כולו.

בשל פעילותו המיסיונרית הוצא ג'ורג' להורג ע ידי שלטונות הצבא הרומי והפך למרטיר, שכינויו בעולם הנוצרי הרחב ג'ורג' הקדוש. לאחר שנים רבות הובאו עצמותיו לקבורה בלוד וניתן עד היום לבקר בקברו אשר בקריפטה התת-קרקעית של הכנסייה היוונית האורתודוקסית בעיר. 

בתקופה הביזנטית הוחלט לשנות את שמה של העיר לוד לגאורגיופוליס, עירו של ג'ורג'. אז הוקמו בעיר כנסיות גדולות ומפוארות. 

במאה ה-7 כבשו המוסלמים את הארץ. השליטים המוסלמים קבעו את לוד כבירה אזרחית של ג'ונד פלסטין (מחוז פלסטין) זאת לאחר שהכירו במרכזיותה של העיר ובהיותה לב העורקים של הארץ. רק לאחר כ-80 שנה ייסדו המוסלמים את רמלה השכנה, אשר נבנתה במיוחד בכדי לשמש כבירה במקום לוד, אשר הייתה מזוהה מידי לטעמם עם התרבות הרומית-ביזנטית. 

כשהצלבנים כבשו את ארץ-ישראל הם ידעו היטב על עירו של ג'ורג' ולכן הקימו בלוד קתדרלה מפוארת אשר כל שנותר ממנה הוא אפסיס ואומנות אחדות ששולבו לימים בכנסייה היוונית. 
הממלוכים דחקו את הצלבנים מארץ ישראל במאה ה-13 והשתלטו על לוד. הם הקימו בעיר את מסגד אל-עומרי ובנו את גשר ג'ינדאס מעל נחל האיילון, מצפון לעיר. גשר ג'ינדאס העומד על כנו עד היום, הוא מהגשרים העתיקים המרשימים בארץ ישראל.
בתקופה העות'מנית הפכה לוד לעיירה מרכזית באגן נחל האיילון ולמרכז חשוב לתעשיית שמן הזיתים ומוצריו. בפארק השלום בעיר נותרו כמה מבני אבן מפוארים אשר שימשו עד לפני כ-60 שנה לייצור השמן ומוצריו. בעיר נבנה חאן יפה (חאן ח'ילו), מסגדים אחדים ובתי אבן יפים ששרדו בחלקם עד ימינו.

כשהבריטים כבשו את הארץ הם השכילו להבין (כקודמיהם הרומים) שלוד היא הצומת המרכזי והטבעי של ארץ ישראל. לפיכך החליטו להקים בעיר את תחנת הרכבת המרכזית, בין קהיר בדרום לדמשק בצפון. מצפון לעיר הקימו הבריטים את שדה התעופה הבינלאומי של הארץ אשר נקרא שדה לוד, עד למותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון.

מתיישבים חדשים בעיר העתיקה

בתום הקרבות וכאשר נשלם כיבושה של העיר, רוכזו התושבים הערביים שנותרו בה בגרעין הישן של לוד. קטע זה נסגר בפקודת המושל הצבאי והכניסה אליו הותרה רק ברישיון מטעמו. מלבד המופקדים על ביטחון הישוב לא ישבו בלוד אזרחים יהודיים. מאחר שהכניסה לעיר הותרה רק ברישיון, והתנועה אליה היתה אפסית, ידעו על קיומו של מקום זה רק מעטים מאוד מן העולים של שנת תש"ח. כך נשארה העיר נטושה עד דצמבר 1948.

בשלהי שנת 1948, מינתה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית עובדים מוותיקי הארץ, שנשלחו להכין את המקום לקליטת המתיישבים החדשים בעיר. ראשוני הנקלטים אמורים היו להגיע מן המעברות ומבתי העולים, אך הם לא מיהרו להגיע ללוד. מצבה הפיסי של העיר רחוק היה מלהלהיב את העולים. הפחונים, האוהלים והבדונים של המעברות נראו לעולים כתחליף טוב יותר מבית רעוע בלוד.

מאחר שעד לבואם של התושבים הראשונים לא פונו ההריסות מן העיר, היה מראה מקום מוזנח מאוד. ראשוני העולים אשר הובאו למקום לשם סיור, לא חזרו אליו שנית. קבוצת העולים הראשונה שהגיע ללוד כללה כמה משפחות יוצאות פולין ורומניה. רובן סרבו להישאר במקום, והעדיפו לחזור למעברה. קבוצה אחרת היתה מורכבת בעיקר מיוצאי בולגריה. מאחר שרובם היו יוצאי תנועות ציוניות בארץ מוצאם וחדורי אמונה שאין ארץ ישראל ניקנת, אלא ביסורים, היתה בהם הנכונות להקרבה. הם התיישבו במבנים השלמים ששרדו בחלק המערבי של העיר. עם קבוצת המתיישבים הגיעו ללוד גם כמה יוצאי קיבוצים ותיקי הארץ, אשר בתוקף תפקידיהם בסוכנות ובממשל, החליטו לתת דוגמא אישית ולהישאר עם העולים שאותם קלטו.

וכך – בעיר הרוסה למחצה, חסרת מים, חסרת ביוב ומאור, נשארו ראשוני המתיישבים, ואלה הוכיחו לכל מי שפחד לבוא ללוד, כי אפשר לגור בה.

לאט לאט, בלי שידולים מצד הקולטים, הגיעו ללוד אלפי מתיישבים ממעברות באר יעקב, מבתי העולים של רעננה וממושבי פרוזדור ירושלים, ותוך תקופה של פחות מחצי שנה, הגיע מספר התושבים (בתחילת שנת 1949) לחמשת אלפים. ככל שהלך ורב מספר התושבים, ניכר הצורך בביטול הממשל הצבאי ובהקמת רשות עירונית, שתדאג לצורכי הישוב.

באפריל 1949, התחיל השילטון האזרחי בעיר. סמכויותיו של המושל הצבאי הלכו והצטמצמו, ובתחילת חודש תמוז תש"ט (יולי 1949), זמן קצר לאחר הכרזתה של לוד לעיר, סיים בה את תפקידו.

 בסוף שנת 1949, כבר היו בלוד כ- 5,000 תושבים. בשנים שלאחר מכן הוסיפה העיר להתפתח במהירות, הוקמו בה מפעלים רבים ומספר תושביה עלה ל- 19,000 בשנת 1960 ול- 40,000 ב- 1980.