עד לתקופת המנדאט הייתה לוד מחוברת למסילה הצרה (שרוחבה - 105 ס"מ). מסילה זו קישרה בין יפו ובין ירושלים. תחנת הרכבת העות'מאנית הייתה מצומצמת בהיקפה. עם התקדמות הבריטים מקנטרה לעזה ומעזה ללוד - ותוך כדי התקדמותם - החליפו את המסילה הצרה במסילה בעלת רוחב תיקני (143.5 ס"מ). בתקופה שבין 1920 לבין 1938, שבה פותחו מסילות-הברזל בארץ-ישראל, נקבעה לוד כצומת הרכבות הראשי של כל ארץ-ישראל. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.

בתחנת הרכבת בלוד הצטלבו הקווים חיפה - לוד - רפיח - קנטרה - קהיר. קו שני קישר בין יפו לבין ירושלים, וקו שלישי קישר בין יפו ובין טול-כרם. התחנה שימשה כבית-נתיבות לנוסעים וכתחנת טעינה לסחורות. עובדה זו גרמה להארכת משך הנסיעה (היה צורך לחכות 12-6 שעות לרכבות שבאו מכיוונים שונים על-מנת לפזר מטענים ונוסעים במקום). בגלל כך התייקרו ההוצאות הישירות והעקיפות של הובלת המטענים הכלליים. בשל חסרונה זה זכתה התחנה בכינוי "צוואר בקבוק". בדו"ח שנכתב לממשלת המנדאט הציע פול (POLE) להפסיק את פעולת השיטעון בלוד, על-אף היותה ממוקמת במרכז הארץ, ועל-אף השטח הנרחב, שעמד לרשותה של הנהלת התחנה. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.

במרוצת השנים הוקמו סמוך לתחנת הרכבת גם בית-מלון קטן ומרכז קניות. מרכז הקניות הכזיב את מקימיו. הללו חשבו, כי כיוון שהמקום הוא צומת רכבות, צפויה בו תנועת קונים ערה ביותר. תקוותם נכזבה, כאמור. גם שכונת מגורים הלכה וצמחה צמוד לתחנה החדשה, ודבר זה העסיק פועלי בנייה רבים מבני המקום. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.