לוד נכבשה במלחמת העצמאות ע"י גדוד הקומנדו 89 בפיקודו של משה דיין. לאחר המלחמה הפכה לוד לעיר יהודית ברובה מכיוון שרוב הערבים עזבו אותה, ובעיר נשארו כ- 1000 ערבים בלבד.
בשנת 1949 הגיעו ללוד אלפי עולים יהודים. ב- 5 במאי 1949 מונתה בה העירייה הראשונה בראשותו של פסח לב. לוד תוכננה מתוך מגמה של פיזור אוכלוסין, על פי מדיניות ממשלתית מאז קום המדינה. הפניית העולים הרבים אל יישוב, שהיה בעברו בעל אופי חקלאי ביסודו, ולא תאם את משלח ידם של המתיישבים החדשים, הביאה להקמת מפעלי תעשייה בעיר. כתוצאה מהקמת מפעלים אלה, השתנה אופיו של הישוב, והוא הפך מיישוב כפרי עירוני ליישוב עירוני מובהק. שינויים אלה בהרכב התושבים ובפרנסתם, שינו בהדרגה גם את מראה העיר. העיר העתיקה נהרסה ואיתה נהרס הצביון המזרחי. העיר החדשה נבנתה דרומה ומערבה מן האתר שעליו עמדה לוד הקדומה.
חבלי לידה קשים עברו על העיר בשנותיה הראשונים. הקשיים נגעו בכל תחומי הקיום של המתיישבים החדשים: בעיות דיור, פרנסה, שפה, חינוך קליטה ועוד.

מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.