על-פי הכתוב בחדשות, שהופיעו בחוברת קרן החקר בריטית (P.E.F) משנת 1927 (עמ' 171) הייתה רעידת האדמה, אשר פקדה את לוד ביולי שנת 1911, הרסנית ביותר. כ-500 מבתי העיר העתיקה נהרסו כליל וארבעים איש מצאו בה את מותם. בגלל הרעש נאלצו תושבי העיר לבנות בתי אבן חזקים, וכך התחיל מראה העיר להשתנות. מאחר שמצבם החומרי של רוב התושבים היה מבוסס, נבנו בתקופה זו בתי אבן מרווחים במרחק גדול זה מזה כך הלך והצטמצם המראה המגובב של העיר. אחדים מבני העיר אף עזבו את הגרעין העתיק, ובנו את ביתם ממערב לו. כך התחיל להתהוות רובע חדש - "הרובע המערבי". בין שני הרבעים - העתיק במזרח והחדש במערב - היה רובע מצומצם, שבו התגוררו התושבים הנוצריים שגרו בלוד. מעניינת העובדה, שאוכלוסיית הרובע המזרחי ואוכלוסיית הרובע הנוצרי כללה עניים ועשירים ללא שום אבחנה ביניהם, כך שאפשר היה למצוא באותו רובע בתי מידות ליד בתי כיפה קטנים ורעועים. מן הבתים נמתחו שבילים אל המסגד, אשר סביבו התרקמו החיים הכלכליים והחברתיים של העיר. ליד המסגד היו תמיד התקהלויות. נערכו בו טקסים דתיים כמו מנהג הזיכר (קריאת הקוראן בהתלהבות המונית עד-כדי אקסטאזה). הרחוב שהוליך אל המסגד היה מרכז העסקים הראשי של העיר, ובו עברו רוב הקונים. סמוך למסגד היה בית-הקפה הראשי, ובו בילו הגברים הנכבדים של העיר את רוב זמנם. מחוסר מקומות בידור היה בית הקפה מקום התכנסות לגברים בשעות הערב. בבית-הקפה ערכו הצגות קרקוז (הצגות של סיפורים מרתקים, אשר הוצגו באמצעות בובות, מאחורי מסך). מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
בסוף התקופה העות'מאנית, בשנת 1904, הוחל בבניית מסגד נוסף בעיר. המסגד נבנה על-ידי דהמש אל-חאליל, תושב העיר ואחד מנכבדיה. לבניית המסגד הובא ארכיטקט ערבי מעיריית יפו. בבניית המסגד שולבו גם שש חנויות. החנויות הושכרו לחנוונים שונים בעיר, והתמורה נתרמה כולה לאחזקת המסגד (תשלום לאימאם, למואזין ולשירותי סעד לעניים). על-פי עדותו של דהמש הבן הכיל המסגד 800 מתפללים בזמן התפילה המרכזית ביום שישי. מאוחר יותר מול המסגד הוקמה מזרקה אשר מימיה שימשו את תושבי העיר ללא כל תשלום. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
קרוב לסוף התקופה העות'מאנית הוקמה בלוד עירייה. בניין העירייה לא היה רחוק ממסגד אל-עומארי (כיום גובל עם השוק המקומי. בשנות החמישים שימש המקום כבית-דואר ראשי, ושכנו בו משרדי חברת החשמל). בעירייה היה ייצוג גם לעדה הנוצרית, שאותה ייצג מוכתר הרובע הנוצרי (קרוב לכנסיית סט. ג'ורג'). ראש העיר ניהל את ענייני העירייה ממשרדו או מבית-הקפה הסמוך, שכן בבית-הקפה התרכזו נכבדי העיר, ועסקו בענייני פוליטיקה. הודעות מטעם ראשי העיר ומטעם מועצותיו הועברו לתושבים בעזרת ה"דלאל", כרוז אשר עבר ברחובות העיר, והכריז בקול רם את הודעות העירייה. תפקידי העירייה היו מעטים בתקופה זאת, שכן העירייה לא התחבטה בבעיות תכנון, הזרמת מים לבתים וניקיון העיר. בעיות אלה נפתרו על-ידי התושבים עצמם. המים נשאבו מן הבארות, שהיו פזורות בחלקי העיר השונים, את האשפה נהגו לשפוך סמוך לבתים מבלי שהדבר ייראה כמטרד. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.