החינוך בעשור הראשון

הדאגה לחינוך הדור הצעיר לא נעלמה מעיניהם של ראשי העיר. חינוך הדור הצעיר לווה בתנופה אדירה של הקמת מוסדות חינוך, הקמת תנועות נוער וייסוד מקהלות עירוניות ולהקת מחול. כל אלה היו נקודת אור בלוד של שנות החמישים.
הילדים והנוער קלטו במהירות את השפה העברית ובכך גשרו בין ההורים למוסדות השונים. על מחלקת החינוך הופקד אברהם קירשנר . הדאגה לחינוכם של אלפי נערים בעיר שחסרו בה מורים ואנשי חינוך מיומנים, כיתות ובית ספר, הכבידה מאד, אך מאידך גיסא המריצה את העושים במלאכה לא לשקוט על השמרים. כבר בשנה הראשונה, גויסו מקרב העולים מורים ומורות יוצאי בולגריה ופולין, ואלה לימדו את הילדים בעברית טובה או בעברית רצוצה. לעיתים נמתחה ביקורת על המורים שהיו חסרי ידיעות מינימאליות בעברית, אך מכיוון שלא היו מורים שהיו מוכנים ללמד בעיר בעשור הראשון היה זה הרע במיעוטו. אך המורים, אמנם לא ידעו עברית, אך היו הם מחנכים למופת, וזכות זאת עמדה להם, עד שנקלטה העברית בפיהם.
בתי הספר שהוקמו בלוד מראשיתה כללו את כל הזרמים החינוכיים, שהיו אז בארץ: הזרם המזרחי ואגודת ישראל, זרם העובדים, הזרם הכללי, בית חינוך ושני בתי ספר ערביים.
בתי ספר הראשונים שוכנו תחילה במבנים ארעיים שחלקם לא התאימו לפעילות חינוכית קבועה, והיה צורך בבניית חדשים. בכל בתי הספר הללו התנהלו בשתי משמרות עקב מחסור של חדרי לימוד. קיומה של משמרת שנייה בלוד באותה תקופה היתה בעייתית, שדרשה פתרון מיידי. באותה זמן חסרו בלוד מועדוני נוער, שיכלו להעסיק את הילדים עד להתחלת לימודיהם. בהיעדרם של אלה שוטטו ילדים ברחובות, הגיעו לבית הספר, כשהם עייפים, ודעתם לא היתה נתונה ללימודים. מצב זה הגביר את נשירת התלמידים בכיתות הגבוהות והוריד את רמת לימודים הכללית. העירייה שבעיית חינוכו של הדור הצעיר היתה בראש דאגותיה, נרתמה לבניית בתי ספר חדשים, הוסיפה חדרי לימוד על אלה הקיימים, והחלה בחיסול הדרגתי של המשמרת השנייה.
קשה היתה העסקתם של בני נוער, אשר סיימו את בית הספר העממי, שכן עד שנת 1954 לא היה בלוד בית ספר על יסודי של ממש. ניסיונות לפתיחת כיתה ט' נעשו עוד קודם, אך לא צלחו. נערים ונערות נאלצו להטריח עצמם לבתי ספר בתל אביב, בפתח תקווה או בפנימיות מחוץ לעיר.
הפתרון לבעיה זו נמצא עם הקמת בית הספר התיכון המשותף לרמלה ולוד. תחילה היה בית הספר ממוקם בשני בניינים בין רמלה ללוד. חרף הקשיים למדו בבית הספר בסוף העשור כ- 200 תלמידים בשלוש מגמות: ריאלי, ספרותית ופדגוגית.

מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגראפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.