חקלאות, תעסוקה ומסחר
לוד היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל. כבר לפני 3500 שנה נזכרה במקורות היסטוריים עתיקים, ומשך דורות שימשה העיר כמרכז רוחני תרבותי יהודי וכן כמרכז רוחני לנוצרים ולמוסלמים.
גדולי הרבנים, כמו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי טרפון, רבי יהושע בן לוי ורבי עקיבא, הקימו בלוד מרכזי לימוד, שהביאו לתקופה של שגשוג כלכלי בתקופה הרומית.
שיגשוגה הכלכלי של לוד בא לידי ביטוי בפסוק "הרוצה להחכים יצפין והרוצה להעשיר ידרים". במילה "דרום" התכוונו ללוד, שכונתה גם "עסיסיות". ואמנם היהודים בלוד עסקו במקצועות שונים. הם היו: תגרים (סוחרים) רופאים (מפורסם מביניהם תיאודורס הרופא), חקלאים בענפים שונים, צובעי בדים (מקצוע נפוץ מאד בעיר), אורגים, קדרים וכמובן, תלמידי חכמים רבים. בין התוצרת התעשייתית נמצאת תעשייה מפותחת של צביעת בדים, תעשיית חביות (חביות לודאיות"), תעשיית כדים, תעשיית אריגים (אריג צבוע מפורסם במיוחד היה נעשה כאן והתפרסם גם בספרים זרים, כמו למשל בספר לטיני מסוים). בין ענפי החקלאות היו: גידול עדרי צאן, תאנים, כרמים, פרדסים ועוד. ענף חשוב במיוחד היה המסחר.
בתקופה העות'מאנית תושבי לוד המשיכו לעסוק בחקלאות גם לאורך כל התקופה. העיר על כל עיבוריה נראתה מטופחת ביותר, עד שהייתה "עטורת גנים מכל עבריה, פרט לצד המזרחי הקרוב לגבעות." עצי הזית, שבהם השתבחה העיר, המשיכו להרשים את המבקרים הרבים ולעורר בהם התפעלות רבה.
השינוי העיקרי בתקופה העות'מאנית חל באמצעי התובלה. התוצרת החקלאית שנועדה ליצוא, כגון שמנים, סבון והדרים, הובלה לנמל יפו ברכבת זעירה, שנקראה בלשון עממית "טראזינה". רכב זה, שפותח על-ידי דרא-זין, שובש בפי המקומיים ל"דראזינה", והוא החליף את הנמל, שהיה בהמת המשא העיקרית עד אז.
כבשאר התקופות, כך גם בתקופה המנדאטורית, המשיכה החקלאות להעסיק את מרבית התושבים. הגידולים כללו שטחי מזרע של חיטה, שומשום, ירקות ומטעים (בעיקר של עצי זית). בתקופה זאת הוכנס ענף ההדרים לסביבתה הקרובה של העיר. הפרדסנים היו בני משפחות אמידות (דהמש, חסונה).
שוק הבהמות המסורתי המשיך להתקיים אף הוא בתקופת המנדאט. שוק זה נמצא במרחק לא גדול מ"ח'אן אל-חילו", שבו סחרו רק בתוצרת החקלאית, שוק הבהמות היה ארצי, ונהרו אליו סוחרים מכל קצות הארץ.
ראשוני העולים, שהגיעו ללוד בשנות החמישים, הועסקו בעיקר בעבודות יזומות, שאותן יזם הממשל הצבאי. עם הקמתה של ועדת העירייה,התווספו עוד מקומות עבודה בפינוי הריסות, בהתקנת צינורות מים, בשיפוץ בתים ובסלילת דרכים ומדרכות אחדות.
המאמצים והשתדלויות של העירייה ושל ההסתדרות בשנות החמישים נשאו פרי, ועד שנת 1955 הוקמו בלוד כמה מפעלים גדולים הממשיכים עד היום לספק מקור פרנסה למאות ולאלפי פועלים. המפעל הראשון, שהעסיק כבר בתחילה 50 פועלים היה בית החרושת לסיגריות של חברת "החומה". מפעל זה הוציא את סיגריה "כנסת 6" שהיה מעל מוניטין בכל הארץ. מפעל אחר "טלרד", מפעל ארצי למרכזיות ולטלפונים, העסיק למעלה מ-60 פועלים. נוסף לכך הוקמו מפעלים קטנים, שהעסיקו עד 10 פועלים, בהון זעיר של חלק מהמתיישבים בעיר.
הרצון להגדיל את מקורות הפרנסה הביא לעיתים לא רק להקמתם של מפעלים בעלי תוחלת חיים קצרה, אלא אף לתוכניות עתידיות כדוגמת מרכז תיירות. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגראפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
