עצרת האומות המאוחדות, אשר התכנסה בעשרים ותשעה בנובמבר, בשנת 1947, קיבלה החלטה על סיום המנדאט הבריטי בארץ-ישראל ועל הקמתן של שתי מדינות בתחומה. על-פי החלטה זאת עתידים היו הבריטים לפנות את הארץ לא יאוחר מיום ה-15 במאי, שנת 1948.
ביום ה-14 במאי הוכרז על הקמת המדינה, ובעקבות זאת פרצו בארץ מאורעות דמים. התנכלותם של הערבים ליהודים באה על ביטויה בעיקר בהתנפלות כנופיות מזוינות על יישובים בודדים ובהתקפות על מכוניות לאורך צירי תנועה, שעברו באזורים מיושבים ברוב ערבי. רמלה הערבית הייתה איום מתמיד על עורק התחבורה הראשי, אשר קישר בין תל-אביב לבין ירושלים. לוד, שתושביה היו ערביים בעיקר, שלטה על הכביש, שהוליך לבן-שמן. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
ב- 15 במאי, שנת 1948, יום אחד לאחר הכרזת המדינה, פלשו צבאות ערב לארץ. בצפון הארץ, בדרומה ובדרכי הגישה שהוליכו לירושלים פרצו קרבות מרים בין הכוחות הפולשים ובין היישוב היהודי. קרבות עקובים מדם ניתשו בכל החזיתות מיום הפלישה ועד ה-11 ביוני. רק אז נעתרו הכוחות הלוחמים לקריאת מועצת-הביטחון לקיים הפוגה בת חודש ימים. חמור במיוחד היה מצבה של ירושלים, שכן ב-18 במאי תפס הלגיון עמדות בלטרון ובשער-הגיא, וכך באה העיר במצור. סכנת ניתוקה של ירושלים מן הבסיס האסטרטגי הישראלי שבתל-אביב רבתי, הניעה את הפיקוד העליון של כוחותינו לרכז את המאמץ העיקרי בפריצת הדרך לירושלים ובחיבורה אל העורף העברי.
פריצת הדרך לירושלים הייתה כרוכה בכיבושן של הערים לוד ורמלה, שבהן החזיקו לוחמים ערביים בפיקודו של חסן סלאמה. הסכנה שנשקפה משתי הערים הללו הייתה כפולה: ראשית הן יכלו לשמש כבסיס לכוחות שיצאו להתקיף יעדים עבריים בקרבת תל-אביב; שנית היה בהן איום על העוברים בדרך לירושלים. לכיבוש שתי הערים הללו הוכנה תוכנית, שעברה גלגולים רבים מיום התיכנון ועד הביצוע.

מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.