שלוש התפתחויות השפיעו על שינויים שחלו במראה העיר בתקופה המנדאט:

  • רעידת אדמה חזקה, אשר פקדה את הארץ בשנת 1927, גרמה להתמוטטות 45 בתים, והרסה עד היסוד את שאר הבניינים, שנסדקו או נהרסו חלקית ברעידה של שנת 1911. בגלל הרעידה נאלצו חלק מן התושבים לבנות לעצמם בתים חדשים, מחוץ לעיר העתיקה.
  • הגידול במספר התושבים הביא עימו הרחבת רובעי המגורים והקמת חנויות ומפעלים חדשים. אלה ניבנו בעיקר ממערב לגרעין הישן.
  • בנייתה של שכונה מיוחדת לסגל הבריטי ולנספחיו שהיו קשורים בתפעולה של תחנת הרכבת הגדולה בלוד. כל אלה התבטאו בבנייה מואצת בעיר. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.

הרובע המזרחי - רובע זה סבל נזקים קשים מאד בזמן הרעש. 17 מתושביו נהרגו ו-70 נפצעו. היה צורך בשיקום הרובע. בתי החומר הרעועים הוחלפו בבתי אבן יציבים, חלקם דו-קומתיים. ברעש נפגע גם צריח המסגד. החלק שהתמוטט נבנה מחדש. בגלל המהירות בשיפוץ נבנה הצריח מבטון ולא מאבן כפי שהיה קודם לכן. מובן, שלא כל המבנים שנהרסו חלקית שוקמו. חלקו הגדול של הרובע נשאר הרוס-למחצה, עד שנהרס כליל בסוף שנות ה-50 של מאה זאת. יש לציין, כי גם בתקופה המנדאטורית התרכזו מפעלי המלאכה והתעשייה הזעירה בחלק זה של העיר. החנויות הסמוכות למסגד המשיכו למשוך קונים, אך היקף הקונים היה קטן מבעבר, שכן חנויות חדשות ובעלות היצע מגוון יותר נפתחו ברובע המערבי, שנבנה בתקופה זאת. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
הרובע המערבי - ברובע זה, שבנייתו התחילה בסוף התקופה העות'מאנית, נבנו בתי אבן גדולים ומרווחים מן הבניינים, שאפיינו את הרובע המזרחי. בבתים אלה היו קומה אחת או שתיים, לרוב היו בבתים חצרות פנימיות מרווחות וסגורות בחומה גבוהה. הרובע נבנה בצורה מתוכננת; הרחובות היו רחבים ומרווחים לעומת הרחובות המעוקלים והצרים, שהיו ברובע העתיק. חידוש אופייני לתקופת המנדאט הוא כיסוי הרחובות וחלק מן השבילים באספלט. לאורך הכבישים ניטעו שדרות עצים, והדבר הוסיף ממד של נוי. לאורך הצירים העיקריים של התנועה נפתחו חנויות חדשות. מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.
שכונת הרכבת - השכונה נבנתה לאחר איתור השטח, שעליו הוקמה תחנת הרכנת הגדולה ביותר בארץ -ישראל בתקופת המנדאט. תחילה בנו הבריטים צריפים למשפחות העובדים, אשר היו קשורים בתפעולה של התחנה. בשנת 1941, הוחלפו הצריפים בבתי אבן יפים יותר. השכונה החדשה נחלקה לשני חלקים: החלק האחד הוקם צפונית-מערבית לתחנת הרכבת, וכלל רובע מגורים בסגנון אנגלי מובהק. הבתים היו חד-קומתיים בעלי גגות רעפים אדומים. מעל הגגות התנוססו ארובות. כל בית היה מוקף בגינת נוי מטופחת כיד המסורת הבריטית.
מלבד המשפחות של העובדים הבריטיים התגוררו בשכונה גם כמה משפחות יהודיות (משפחת גרטנר ומשפחת בלקינד, למשל), ומשפחה מעורבת (יהודיה ונוצרי) - משפחת זקי קטס. הפעילות החברתית בשכונה התרכזה בבית-קפה המקומי, במועדון שהוקם בה ובמגרש הטניס. יש לציין, שהכניסה למוסדות ציבוריים אלה הוגבלה לתושבים בריטיים בלבד. מכל חלקיה של לוד רק כאן הייתה תאורה חשמלית. זו סופקה לבתים ולרחובות מגנראטור מקומי, שפעל כבר מתחילת המנדאט בתחנת הרכבת. החלק האחר של השכונה כלל חנויות ובית-מלון קטן (ראה - תמונות). לחלק זה של השכונה צפו מתכנניו עתיד של מרכז עסקים ארצי, ואולי אפילו של מרכז עסקים בין-לאומי. המתכננים חשבו כי כך יהיה כיוון שתחנת הרכבת בלוד קישרה את מצרים (דרך קנטרה) עם בירות (דרך ראש-הנקרה), עם תל-אביב עם ירושלים ועם חיפה, והכול סברו, שריבוי הנוסעים יביא לתנועת קונים ערה ביותר. התקוות שתלו המתכננים בהתפתחות המרכז המסחרי לא נתגשמו. המקום המשיך לשמש כמרכז שכונתי, סביבו נבנו בניינים נוספים. תנועת ההגירה של כפריים ושל תושבים אחרים ללוד הביאה לשכונה משתכנים רבים מקרב אלה, שעבדו ברכבת או בפרדסי דהמש. הקשר בין שכונה זו לבין יתר חלקיה של העיר היה רופף בגלל חוסר דרכי גישה סלולות. רק בתקופת מלחמת-העולם השנייה חוברה תחנת הרכבת בכביש אספלט ללוד. עד אז עשו התושבים את דרכם למרכז העיר בשבילי עפר, שהתפתלו בתוך צמחייה של קנה-סוף ושל עשבים שוטים.

מתוך: וקרט, אורה, 1977, לוד - גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד - צ'ריקובר.