ללמוד מלוד איך עושים דו-קיום

בתמונה: הנהגה מקומית משמשת דוגמה, ראש העיר עם חברי מועצה ערבים ויהודים

"בין מלחמה אחת לרעותה ובין גל טרור אחד למשנהו, אפשר לחיות יחד בארץ הזו. רוצים הוכחה? תראו את העיר לוד, שבה ערבים ויהודים משלימים עם חייהם המשותפים" כך בציטוט ממאמרו של העיתונאי אסף גולן, תושב העיר, המתפרסמת באתר NRG . להלן ציטוט מעיקרי הדברים:

"אחת הדאגות המרכזיות של השמאל הישראלי בימים אלו היא קריסת חזון הדו קיום בין יהודים לערבים. ישראלים מציאותיים וריאליסטיים לגמרי בעיני עצמם, שהאמינו בלהט כי ניתן לקיים במרחב שלנו מדינת כל אזרחיה ללא הבדלי לאום ודת, ערבים ויהודים, אמונה וחזון, רואים כיצד אלה מתערערים קשות.

אלא שחייבים לומר, גם להם, שכן קיימת אפשרות לדו-קיום, אבל אחר - ריאלי יותר, נוצץ פחות. מערבי פחות. כזה שבמסגרתו ניתן, בין מלחמה אחת לרעותה ובין גל טרור אחד למשנהו, לחיות יחד באמת בארץ הזו. הוכחה? הדו-קיום שקיים בעיר שלי, לוד.

בעיצומם של מסעי הסכינאות בירושלים, באר שבע, רעננה, תל אביב וערים נוספות בארץ - שגרת החיים העדינה בלוד נמשכת. אני רואה בעיר לקוחות עטופות בבורקה שחורה נכנסות לקנות חלות במאפייה יהודית. אני רואה ילדים ערבים ויהודים ממשיכים להגיע יום יום, גם השבוע, לגן משותף. בקופת חולים בסניף שלי, הרופא המוסלמי ממשיך לטפל בפציינטים. זהו דו קיום עדין שעליו לא תקראו בכלי התקשורת, ושלא יצוין כדוגמה לחיים משותפים. נכון, מדובר במצב של בדיעבד, שבו שני הצדדים משלימים עם חייהם המשותפים בעל כורחם, אבל משלימים וממשיכים.

מה הסוד? פשוט: מדובר בעיר ללא אשליות. בשני ציבורים המקבלים את המצב כמות שהוא, דה פקטו ולא דה יורה, ומבינים שזה מה יש. העדר האשליה הרומנטית, העדר האשליה העצמית, העדר מצגי שווא על חיים משותפים מבחירה ומתוך כבוד הדדי, וקבלת המציאות - דווקא הם מאפשרים את היום-יום השפוי, אפילו קורטוב של כבוד הדדי, הכולל לפעמים הזמנה הדדית לחתונות, אירועים משפחתיים והלוויות יהודים אצל ערבים ולהפך.

מבחינה זו, איש שמאל אמיתי, מזן החולם על ישראל כמדינת כל אזרחיה, יתייאש מאוד מלוד. כאן אף אחד לא רוצה את מדינת כל אזרחיה, אלא את המדינה היחידה שלו. את החלום שלו בו אין יהודים או אין ערבים. ולמרות זאת, לוד היא הדוגמה הממשית היחידה לאפשרות של קיום משותף בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בארץ.

זהו דו קיום שבו צד אחד חי בשלום עם הצד השני אם כי בחוסר חשק מופגן. אבל כאמור, זהו דו קיום ממשי, שבו כל האוכלוסייה זוכה לחשמל, מים, רפואה מתקדמת, חינוך טוב, ביטחון תעסוקתי, מערכת כבישים טובה וכן הלאה.

מבחינה זו לוד, וערים מעורבות נוספות, מראות מהי הדרך ליהודים ופלסטינים לחיות יחד בישראל..."